יומן מסע: אוגוסט 1-5. האדם הלבן אינו אלא פרפר המרפרף על פני האדמה

ימים חמים עוברים עלינו כאן בטאראס. העיירה נטושה במשך היום  ב-35 מעלות ואנחנו מסתגרים במלון או שיוצאים לגיחות בג’יפ של לי.



גם הפסטיבל כאן התמוסס כמו מופע הזיקוקים המדהים בו צפינו מעל גשר לאי הסמוך.


למחרת כשחצינו את הנהר נדהמנו לראות שהנהר הענק הזה הפך אדום, כמו נהר של דם, אלא שאז אשתו של לי הסבירה לנו שכאשר יש מפולות של בוץ מגדות הנהר הוא נצבע לכמה שעות בצבע המדהים הזה.


רוב הגיחות שלנו הן לשמורות האינדיאנים שמסביב לעיירה. בדרך לי מספר לנו על אנקדוטות טיפוליות בעיקר מול שרירות השלטון ושירותי הרווחה שהעובדים בהם הם בדרך כלל אנשי מקצוע לבנים אך אלה הפחות מוצלחים מבחינה מקצועית והמזדהים עם המערכת ונגועים בד”כ בדעות קדומות כנגד הקליינטים שלהם, מה שיוצר מצבים מקצועיים מורכבים. בצוות שלו הוא דאג שרוב העובדים יהיו מתנדבים מבני השבטים השונים, אם כי מבחינה מקצועית בכל האיזור הזה עובדים אולי שניים או שלושה פסיכולוגים מורשים, רוב העבודה בבריאות הנפש נעשית כאן ע”י אחיות ועובדות סוציאליות או ע”י מטפלים שבטיים.


בד”כ אנחנו נכנסים לשמורה ואפשר להרגיש בזאת בדלות אם לא בהזנחה הסביבתית. עוצרים ליד בניין מפואר ליד 3 דגלים וכמה עמודי טוטם מדהימים בתוך הבניין משרדים מצויידים בכל פלאי הטכנולוגיה. בדלפק הקבלה המזכירה היא בד”כ צעירה מקומית שמגיבה די בבהלה להופעה הלא מתוכננת שלנו, וממהרת לקרוא למנהל, ואחרי שלי מציג אותנו וטקס החלפת כרטיסי ביקור (כל פעם הוא מעתיר עלי יותר ויותר תארים) ואז המנהל או מרכז התוכנית מתאר את ההתקדמות העצומה בשבט, את הקשיים של הצעירים שאינם מוצאים תעסוקה  במקום וגם אינם מסוגלים לעזוב את השבט, את בעיית האלימות והקשר ההכרחי שלה לבעיית האלכוהול שהיא ההסבר לכל חולי חברתי. לגבי תוכניות מובנות של צדק מאחה, בדרך כלל אין תוכניות שכאלה, אבל מה שמעניין שכל בני שיחי ידעו מייד במה מדובר, וציינו אירועים נקודתיים בהם קונפליקטים, בד”כ בעניני זכויות דייג ועבירות של צעירים, נדונו בשיטה זו. הם לא יכלו לקשר אותי עם אנשים העוסקים בכך על בסיס קבוע, ולפעמים הנטייה היא להביא מנחים מבחוץ שמכירים את דרכי המסורת אך אינם חלק מהפוליטיקה השבטית המקומית. נראה שהדבר העיקרי במפגשים האלה היה הצורך שלהם להפגין שליטה והתקדמות במונחים מערביים, כיבוד מנהגים ומסורת, חשדנות מול גורמי האדמיניסטרציה, וחוסר עניין בעולם שמחוץ לשמורה (כמעט ולא נשאלו שאלות לגבי המקום ממנו אני מגיע). מה שאיפשר התקרבות מסויימת היתה הדרך בה לי הציג את עצמו כ”אחד משלהם” כשהוא איזכר שהוא עבד באיזור במספר תפקידים במשך עשרות שנים. העובדה שהוא פרש לגימלאות עיקרה את מידת האיום שבנוכחותו ואף הובילה לרכילות ממש כמו במחוזותי שלי.


לאחר המפגשים המקצועיים יצאנו החוצה לסדנאת ציור או גילוף, למוזיאון או חנות מזכרות וזו היתה הזדמנות לשוחח יותר בחופשיות עם האומנים. פה ושם לי הכיר אחדים מהם כקליינטים שלו לשעבר, מטופלים, אלכוהוליסטים או עבריינים. לראות אותם מגלפים בעץ היה מאוד מספק עבורו. בסדנאת הציור ישב אמן-מורה ולימד ילדים את התבניות הבסיסיות של ציורי הסמלים השבטיים, בד”כ בצורת חיות. כך גם הגילוף בעץ של הטוטם, שהוא סיפור שבטי שמתחיל מהבסיס וממשיך בסדר העולה מעלה לאורך הדמויות המגולפות. הדמויות החשובות הן בבסיס הקרוב לאדמה, ובניגוד לגישה המערבית, הדמויות העליונות חשובות פחות. הרמת הטוטם היא מאורע המצויין בפסטיבל טיקסי. אם הטוטם נופל, הוא נשאר על הקרקע, פסול כמו ספר תורה שנפל. העץ עצמו, שומר על חיוניותו וצבעיו לאורך שנים כי הוא “עץ נושם”, עבודת הגילוף נעשית במיומנות רבה ובסבלנות במשך חודשים רבים. העושים במלאכה, כמו סופרי סת”ם, מודעים לעשייה הרוחנית וכך גם הסובבים אותם. מיומנות זו מאוד מוערכת ומועברת מאב לבן.


והאדם הלבן, הוא אינו אלא פרפר המרפרף על פני האדמה או קליפות עץ בזרם.

כך לדבריהם.

ההזדקרות המתריסה של עמודי הטוטם יש בה חריגה מהרכות המשתלבת בטבע של הילידים ויחד עם זאת יש הנכחה עצמית שאינה ניתנת להתעלמות. המראה של עמוד טוטם שנפל הוא עגום, וההתעקשות להשאיו שם יש בה תמרור אזהרה להנציח את הזכרון של הנפילה ושל השואה התרבותית שעברו ביבשת זו כאשר הוחרגו מעולמם, נחטפו לפנימיות ונושלו מאדמתם וממוקמם בעולם שלהם ע”י האדם הלבן הקולוניאיליסטי, המתנשא והתחרותי.

היום הם בשמורות כמו אולי החיות בספארי ואנחנו מטיילים, צופים ומצלמים. זה נותן הרגשה מאוד לא נוחה ואני מרגיש זהירות והתחנפות מצידי יחד עם הרגשה של הערכה ועניין אוטנטי ורצון ללמוד. אי אפשר להתעלם מהפטתיות והנחשלות שלהם כיום לאחר מה שעברו. האם זה רק בעיניים המערביות שלנו? יתכן שהראייה הנוסטלגית והרומנטית שלהם מנסה לרכך את רגשות האשמה. היופי המיוחד של הטוטם נעוץ בעובדה שהוא מורכב מדמויות שהן סמלים, סיפורים ואגדות עם מסר ומוסר השכל שמשולבים זה בזה בנרטיב שבטי היסטורי. הדמויות יוצאות ונכנסות זו לתוך זו באופן אנכי אך כולן עשויות מחתיכת עץ אחת, והן מגולפות מתוך העץ ללא שברים, הדבקות או תוספות. זה מאוד מזכיר את המבנה השבטי שם הדגש אינו על המשפחה אלא על קבוצת השתייכות רחבה יותר המתגוררת בבתים ארוכים, מנהלת וחוגגת את קיומה ביחד. יתכן שהמבנה החברתי הזה אחראי למה שאנחנו רואים כאינצסטואליות.

בהקשר זה מעניין לציין משהו דומה בשבטיות המצרית: מייקל הסביר לי שאין שם חשיבות לשמות משפחה אלא לרצף של 3 שמות שמייצגים 3 דורות: השם הפרטי בתוספת שם האב ושם הסב, וכך שרשרת השמות מתחלפת כמו הדמויות על עמוד הטוטם. יש כאן מפגש עם מבנה נרטיבי כרונולוגי מסורתי מאוד ליניארי, מאוד מחייב.


בערבים אנחנו נפגשים בשתי סביבות חברתיות שונות: האחת עם מייקל ואשתו חבה, זוג צעירים מצרים ועם חברם הפליט הפוליטי הסודני. כולם נוצרים אוונגליסטים. והשיחה  מייד עוברת מהנושא הישראלי-ערבי לקו התפר שבין היהדות לבין האמונה הנוצרית, ומבחינתנו בין מאמינים לבין חילוניים. הזירה השנייה היא עם טד ואשתו שגרים בבית ללא ילדים אך עמוס ספרים (+ 7 חתולים) ומייד מתחילים את ההכרות בינינו דרך ספרים ואנשי מקצוע המוכרים לשנינו. זה תמיד נותן הרגשה בייתית להיות בשמורה מקצועית ויוצר קרבה מאוד חזקה לפגוש מישהו שעושה עבודה מאוד דומה למה שאני עושה בבית.



טד הוא פסיכולוג מחונן ורהוט המאמין בפסיכולוגיה פרקטית מבוססת עובדות. הוא מטפל התנהגותי-קוגניטיבי שמאמין במה שעובד. הוא מפעיל עלינו את קסמיו, ואפילו מדגים להטוטי קוסמים בהם הוא משתמש עם קליינטים קשים לעזור להם להגמיש את תפיסותיהם. כבר באותו ערב למדתי מספר קסמים אותם אוכל להפגין שאחזור לארץ. אשתו של טד היא מרצה לספרות אנגלית כך שלמחרת כבר טיילנו באחד האגמים והפלגנו לשיחות  מעמיקות  על טיפול ועל החיים בכלל. כאשר ישבנו במסעדה טד סרב לשתות בירה או יין כדרך של דוגמא אישית, וממנו הבנו (שוב) את מימדי הבעייה של האלכוהול והסמים והקשר שלהם להפרעות נפשיות ועבריינות, ממש בכל משפחה ומשפחה. כמעט אי אפשר למצוא מישהו שאינו נגוע בבעיה זו שהיא בעייה תרבותית כוללת אצל האבוריג’ינים וגם בחברה הכללית.


הספר שטד מציג לי,

Bruce K Alexander: The Globalization of Addiction – A study in the Poverty of the Spirit

מדבר בעצם על חברה מרוקנת מבחינה רוחנית וערכית וחסרת רוח קהילה, מה שמוגדר במילה היוונית כ-diskaisune , ולכאורה המשיכה היא לכיוון הילידי, שכן טד עצמו הוא מרקע ילידי כנראה קשה ביותר, מהוואי, אבל בהמשך אני קורא ספר ביקורתי מעולה שמציב את הדברים בפרספקטיבה שונה שאינה פוליטיקלי קורקט ומחזיר חלק מהאחריות למצב העגום לילידים עצמם המרחיקים  את עצמם מהמרכז החברתי והתרבותי ומהקידמה הטכנולוגית-מחקרית וכי גישות אדמיניסטרטיביות ומקצועיות שמפגינות כבוד ורגישות לכך בעצם תורמות לתקיעות שלהם בין העולמות ולהחלשת הפוטנציאל שלהם לגדול ולהשתלב. המחשבות כמובן נודדות גם אלינו, למרות הגישה הבסיסית להיות חלק מהעולם הסובב, מגמות של התבדלות והסתגרות, עלולות לחבל בהתפתחות ובצמיחה גם אצלנו:

Widdowson Frances & Albert Howard (2008):  Disrobing the Aboriginal Industry

McGill-Queen’s University Press

טד כנראה פשוט מכשף את הקליינטים שלו בכשפיו. מהרגע הראשון של הכרותנו הוא מפליא בקסמיו, לעיתים זה כמעט מעיק, אולי משהו ילדותי, כפייתי, ואז הוא פורם את הקסם, מסביר ומדריך אותי ולבסוף גם מצייד אותי בנדיבות רבה בחבלים ושאר אביזרי כישוף.

בפגישה השנייה שלנו רגע לפני ההתכנסות עם לי ופסיכולוג נוסף, הוא מגיש לי קצה חוט ומנחה אותי באופן פרדוקסלי שלא לתפוס אותו, לתת לו להחליק, ומדבר איתי על הקושי להרפות מזכרונות טראומטיים. כאשר אוחזים משני צידי החבל, כל משיכה שלו נענית במשיכה מצידי ובכך הוא מדגים כיצד התגובה של האחיזה והמשיכה הופכות לתגובות נלמדות אוטומטיות. היופי הוא השימוש האידוקטיבי שהוא עורך בפעלולים והמשמעות הטיפולית שהוא נותן לאופרציות האלה.

טד הוא מטפל מסור מתוך אידיאולוגיה פרקטית של “מה שעובד” ורואה בכך מחוייבות אתית של ממש ולכן גם בוחר בגישה קוגניטיבית-התנהגותית אבל אין ספק שיש משהו בדרך שהוא עושה את הדברים שאינה פחות מקסם של ממש.

לאחר ארוחת הערב, אנו יושבים ארבעה פסיכולוגים, וטד מנהל במיומנות רבה את פגישת הדרכה שבה מצטיירת תמונת מצב של מקצועות הטיפול בפרובינציה באופן כללי ובעיר זו בפרט, בה יש רק שני פסיכולוגים משום שרוב הטיפולים ניתנים ע”י אנשים שאינם מוסמכים. בסיום המפגש מספרים לי והפסיכולוג הנוסף על הפרידה האיטית מהמקצוע והיציאה לגימלאות. לי הולך לאיבוד ומתכנס לתוך עצמו, מגלה שהוא פחות ופחות מוכר ורלוונטי במקומות בהם טיפל. הפסיכולוג האחר נע לתוך שלב זה ביתר השלמה אבל כאשר הוא מתאר את טקסי הגריסה של תיקי המטופלים והקושי שלו למצוא מקום נכון להפקיד שקי ענק אלה המלאים בתיקי מטופלים, ניכר קושי עצום בפרידה מהסיפורים שלהם שהוטמעו בו. טד ואני מקשיבים רוב קשב למה שיהיה ללא ספק באחד הימים השלב הבא בחיים המקצועיים שלנו ואולי גם הוא שואל את עצמו איך תהיה הדרך שלו להתמודד עם האתגר.

גם כאן צריך לדעת להרפות מהתפקיד, מהאמביציה, מהתחרות, מהסטטוס ולמצוא השתקפות נוספת בקליידסקופ של הזהויות העצמיות.

הייתי שמח אם טד היה יכול לשלוף מכובעו גם הפעם איזה קסם נוסף

בשלב זה אנו עורכים עצמנו להיפרד מחברינו החדשים בעיירה שכוחת אל זו ולצאת לטיול של 10 ימים ביוקון ובאלסקה. תשומת הלב שהופנתה פנימה למקום ולאנשים החיים בו, מתוך התמכרות לשלווה ללא כיוון פונה כעת החוצה, לעולם הטבע הפראי שסובב אותנו בהרים מכוסי שלג, עצים ירוקי עד, נהרות ואגמי טורקיז.

אנחנו פונים כעת צפונה


ד .


This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

2 Responses to יומן מסע: אוגוסט 1-5. האדם הלבן אינו אלא פרפר המרפרף על פני האדמה

  1. מייקי says:

    סנשים יקרים
    אני שמח לקרוא על מעלליכם בצפון הפרוע ובשמורות, נראה לי שאפשר להכריז גם כאן על כמה שמורות בהן מתרוצצים ילידים יחפים חסרי מנוח. מה שיפה הוא שגם שם האלכוהול הוא הבעיה, אף אחד לא חושב שזה רק סימפטום? נורא קל להאשים את הסימטום כי הוא לא מצריך התמודדות עם המחלה, הוא לא מצריך בדיקה של הסיבות שמביאות את הנוער והצעירים לאלכוהול, פשע וסמים. לא יודע אם אתם יודעים אבל לאחרונה חוקק כאן חוק שאוסר על מכירת אלכוהול בפיצוציות, תחנות דלק וכדומה אחרי אחת עשרה בלילה. זה הפיתרון של המחוקק הישראלי לבעיה. אני מניח שמינו גם איזה ועדה קיקיונית כדי שתבדוק איזה עוד חוקים אידיוטים אפשר לחוקק כדי “לפתור” את הבעיה.
    ומנושא לנושא באותו נושא, כאן נמדדו השבוע 45 מעלות בצל, איזה כיף לנו :-) ד”ש ונשיקות מארץ הקודש

  2. מייקי says:

    איזה יופי
    מצאתי את מה שכתבתי
    אז אני חייב להוסיף משהו
    ואווו, איזה חתול ענק. אילנה, האויר הצפוני עושה טוב לשיער שלך
    מייקי

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>