יומן מסע: 31.7. איך זה יכול להיות כואב אחרי כל כך הרבה שנים

אנחנו חולקים את זמננו בין לי ובין מייקל ואשתו המצריים.

לי הוא אדם מאוד מרתק, מלא סתירות וחלקי זהות שנופצו במהלך ילדות מוטרפת רווית אלכוהול ואלימות ובעיקר חוסר יציבות של אם שאיפשר סאגה כה נוראית. הסיפור המשלים הוא של אדם המחוייב להציל ילדים ונערים מגורל דומה. מעידים עליו, כי הוא בעצמו מצניע עובדה זו, שבזמנים שונים אירח ואף אימץ לתקופות ממושכות כעשרים נערים עזובים אותם הציל מחיי שיכרות ועבריינות. הוא מחליף זהויות מול הקליינטים, מול אנשי המקצוע ומול הרשויות: לעיתים קצין מבחן, לעיתים פסיכולוג, לעיתים אדם לבן ולעיתים מבני האינדיאנים – ותמיד יש אפקט של הפתעה והתרסה מול החזק כאילו הסצינה מול אביו החורג חוזרת שוב ושוב כמו חלום מסוייט וכל פעם שהוא מציל מישהו הוא מציל מחדש את נשמתו.

אמנם ראי שבור רב פנים – דרכו אפשר להביט ולראות גם את ריבוי הזהויות שלנו: לעיתים אדם לבן, לעיתים בן מיעוט יהודי, לעיתים ישראלי, לפעמים פשוט – בן אדם.

אני יוצא עם לי לבית קפה והוא נסחף בסיפורים, הפעם על עצמו. נראה מוזר לראות את האדם הענק והחזק הזה נחנק בדמעות מספר על 7 הבעלים של אימו לאחר שעזבה את אביו שהיה אינדיאני ולכן השלטונות ניתקו אותו ממנו למרות שמידי פעם היה חוזר להתגורר אצלו עם אימו עבר שנים קשות כי כל בני זוגה היו אלכוהוליסטים ואלימים כאשר האחרון שבהם כמעט רצח אותה ואת לי ואת אחותו וממש ברגע האחרון לי ירה בו מתוך הגנה עצמית והרג אותו. הוא חושב שמי שהציל אותו באותו הרגע היה דוקא השוטר שהגיע והבין את המצב ובמקום לעצור אותו ולהכניס אותו לכלא. הוא לקח אותו למשפחתו והשאיר אותו שם עד סוף המשמרת, ובכך אמר לו באופן הכי ברור שהוא לא רוצח. ואת זה לי ידע מאותו רגע לתמיד.

כשהוא נזכר בזה הוא פורץ בבכי ופונה אלי בהשתאות איך זה יכול להיות כל כך כואב אחרי כל כך הרבה שנים. נראה שכל הדרך מנקודה זו היתה לחפש זהות, איזון והשתייכות ומתוך הכאב הזה לעזור לאחרים.

המיקום המיוחד שלו איפשר לו תמיד למצוא נקודת איזון ממנה יכל להתקרב לאנשים ולזכות באמונן שלהם. מרגש, מדהים.

איך לא נשאר רישום לכל זה? הוא נראה כמו ילד ענק ועזוב, עכשיו גם זקן וחולה.

ויחד עם זאת שובב, סקרן ושופע נתינה..

נפלאות הדרכים.

בערב נפגשנו עם מייקל וחבה המצריים והשיחה עברה למחוזות אחרים: קהיר, פוליטיקה, זהות,השתייכות. קצת הזכירו לנו את עצמנו אז בקלגרי: זוג צעיר, אמביציוזי שמתמודדים עם סביבה קרה ומנוכרת.

ועדיין מחכה להם חורף אכזרי

מקווים בשבילם שגם אצלם האהבה תנצח

ד .

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

One Response to יומן מסע: 31.7. איך זה יכול להיות כואב אחרי כל כך הרבה שנים

  1. Odie says:

    אהבה מנצחת הכל. גם אני אוהבת אתכם.נשיקות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>