ינואר 2011. אפילוג. ישראל



משהו נותר פתוח, ומשהו אחר גרם לכך שבשבוע האחרון התעורר הכרח לסיים את הרשימה שניהלנו בזמן הטיול. היה זה אולי טיול אחר שערכנו בסופש האחרון. זה היה למעשה סיור של ארגון נשות ווטש לשטחים הכבושים. סיור של שש שעות ששיאו מנת פלאפל בחווארה. שאליה דודי הוסיף גם סחלב חם ומתוק, כביכול לרכך מעט את החוויה. שום משותף אין בין שני הטיולים האלה. מעט פיסות ירוקות יפהפיות יש גם בכבושים, וכל הזמן אתה צריך להזכיר לעצמך שאלה לא שלנו. כמו גם הנופים עצומי השמים שמשתרעים מלוא הנוף באלסקה, יפים הרבה יותר, וגם הם לא שלנו. כלום לא שלנו. האמת היא שממש שום דבר בעולם הזה ככל הנראה לא שלנו, אולי מלבד אותה מנת פלאפל שהפכה לחלק ממני במהירות שהפתיעה אותי ואת גופי גם יחד. אולי רק אותו מזון היה לשלי בכוח הגריסה ותו לא. כל השאר, איננו שלי ואין לי כל זכות לנכס אותו. אמירות כמו פיסת האדמה הזאת היא שלנו מכוח צוו אלוהי כזה או אחר, או מולדת או שירה של מולדת, ודריכה על סלעי הוד וקדם ופרה ופוסט שלטון וצידקת מלחמות חמלת כיבוש כלום מכל זה איננו נכון.

אחרי ויקטוריה ביקרנו בקלגרי, מחוז בית, מעין בית, כי כלום כאמור איננו בית – אולי בגלל הנדודים הרבים שידענו. אבל קלגרי היתה מקום מגורים ואתר נפשי מכונן מהרבה בחינות בשבילנו, עיר בת כמליון תושבים שמעטים שמעו עליה מחוץ לקנדה. משתרעת לרגלי הרי הרוקי, מינוס ארבעים בחורף, יפהפהיה כל שאר עונות השנה שמצטופפות בתוך כשבוע ומשהו. שם גרנו שבע שנים, שם דודי סיים את הדוקטוראט. זה הביקור הראשון מתוך ארבעה מאז שעזבנו, שבו לא השתוקקתי כלל לבקר בבניין ששימש לנו מחוז בהלה וחרדה לחילופין, עד שדודי סיים – כן נסיים, לא נסיים, כן נצליח לא נצליח. אנחנו זרים, מועמדי הגירה, מגורשים בנפש, מ”מכורתנו” מקנדה (אם נסטה מדרך הישר) ובסופו של דבר לנו היה לאן לחזור. אלפים מנסים מזלם בכל מיני מקומות על פני הפלנטה הדווייה מהגרים עד יומם האחרון, בעוד ילדיהם צומחים על קרקע נוכריה. הם נולדו בה אבל לוליא היו הוריהם מחפשים לעצמם מקום טוב יותר היה הבית שלהם מקדמת דנא נותר ביתם לעולמי עד. 

השבת באוטובוס שחלף על פני התנחלויות פורחות וכפרים פלסטינים מגודרים ומורכני ראש חשבתי לי שאולי בכל זאת היינו צריכים להישאר שם, בקנדה, כדי שלא לשאת את אשמת הכיבוש על מצפוננו. אינספור פעמים חפרה המחשבה הזאת ודומותיה בורות במוחי. ככל הנראה אין לה פתרון, בחרנו את שבחרנו אחרי שמונה שנות העדרות, לשוב הנה ולהיות כובשים וגם עוד דברים יוצרים יותר ומכאיבים פחות. היום כבר אינני יודעת תמיד מה המשמעות של הבחירה הזאת. הפלאפל היה טעים, הסחלב והכנאפה היו מרהיבים בצבעיהם, מפליאים במגעם עם החיך, אי אפשר היה להפסיק לאכול. וגם חשבתי לי שאני אוכלת ממעשה ידיהם של הנכבשים, שחייכו אלינו בנועם ועקבו אחרי פי הלועס לראות את התענוג, עוד פרדוקס תמוה. רציתי לשאול למה לא ייקרו  את המנה, למה היא עולה רק שלושה שקלים, למה הם מתענגים על התענוג שלי, ובמקום כל זה רק הנהנתי בשמחה ואמרתי טעים, טעים. ואולי זה מה שמחבר בין הכובש לנכבש. אולי אם היו כל כדורי הפלאפל נשרפים או היו מושלכים בוערים כנגד פני היה הכל מובן הרבה יותר.

את פרק קלגרי סגרנו ככל הנראה בביקור האחרון. פגשנו שם את מיטב חברינו משכבר, אלה שנותרו שם, ואלה שהגיעו בינתיים, הבחירה במקום נדמית משונה מתמיד, היה קר  וכלום שם לא מושך מספיק, לא מפתה.

היעד הבא היה סן פרנסיסקו, ועמק הנאפה, יופי קרוב יותר, מובן  יותר, משהו שבנסיבות שונות יכול היה להיות בחירה טובה. אבל לא. אנחנו בחרנו לשוב “הביתה”.

כשחזרנו באוקטובר היה לי כל כך הרבה מה לומר על הביקור הזה, על היהודים החדשים שפגשנו, שאינם עוד עיוורים לפשעינו כאן. אבל מאז חלפו להם ארבעה חודשים, והצלחנו במאמצים כבירים להתגבר על הייאוש התהומי שנלווה לחזרה, ומשום מה נפלאותיה של ה”אמריקה” דהו מעט, הגעגוע התיישב במקומו הקבוע, ברום הבטן קרוב ללב, ממתין לרשות להתעורר מנמנומו, נוסעים שוב.

בינתיים לא נוסעים שוב, אבל סן פרנסיסקו על גלריות האמנות שלה, והים והגשר והחיים הנעימים ברחוב, פיתו עד כאב, כדאי להניח  להם לעת עתה. ניו יורק לעומתה מכאיבה ללא הרף. גם כשהגעגוע בשיא נמנומו, שרעפים ממש – אפשר לקרוא לזיכרון החוויה, בכל זאת טלפיים טורפניות של חיה יש לגעגוע הזה, ולזיכרון שנלווה אליו. (פתיחת התערוכה לזיכרה של חנה סנש היתה ארוע מוכר, עם הנעימות והתסכול הידועים, לא כאן המקום. נושא לפוסט נפרד.) אבל ניו יורק שיש להכיר רק ברגליים כובלת, מכריחה אהבה.  אי אפשר לעזוב, אפשר רק לקרוע את עצמך ממנה. וזה מה שעשינו אחרי כשבועיים, מותשים על סף דיכאון שייפרוץ עם הנחיתה בבן גוריון, ושייתלוו אליו ההחלטה הנחרצת שאסור לנסוע לזמן ממושך כל כך, שאז עם השיבה הביתה עצוב מאד.

מחסום חווארה נטוש, אין יוצא ואין בא, שורות הפועלים, המבקרים, מבקשי העבודה, המטופלים למיניהם, עזבו ועומדים עכשיו בתור במחסומים אחרים. מטעי הזית מגודרים בעליהם מסורבי מעבר, הענפים רוכנים לעבר הכביש, מתחננים למגע יד מסיקה שתקל את משא הזיתים מגבם. אפשר היה להביט בנופים האלה, כמעט רחבי ידיים, אבל זה איננו הביטוי הנכון, גם לא מבחינת המימדים אחרי קנדה, אבל פיסות של ירוק מרהיב, מזעזע, יש שם. ובכפר ששכחתי את שמו סיפר לנו אבא של נער אחד על עינויי הנפש והגוף שעבר בנו בן החמש עשרה שנלקח למרתפי השב”כ ושב משם מת מהלך. אפשר היה שלא להרגיש את מגפינו רומסים את הפיסות הירוקות הללו שאינן שלנו. אפשר היה להתעלם כי העשב עם הרוח שב כמעט מיד למקומו, מעלים את הרמיסה שלנו, אבל אי אפשר היה לעמוד בשמן הזית הסמיך, בעל הגוון הזהוב העמוק, וניחוח הזיתים הארוזים בבקבוק מי עדן שהציע למכירה אביו של הנער שביקר במרתפי השב”כ. ואנחנו, כל נוסעי האוטובוס, הוצאנו את ארנקינו, שלפנו משם שטרות נפשעים, ושלימנו. קנינו הכל. שילמנו מעות דמים, כדי לנקות מצפונים, כדי לסמם את  תחושת הייאוש  בטעם דם. זית נפלא כנגד טעם הדם. נסו זית, נסו פלאפל בחווארה


This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>