יומן מסע: 12.9. ויקטוריה

אומרים שויקטוריה, הבירה של בריטיש קולומביה, והעיר הגדולה שעל האי ונקובר, מתאימה לזוגות בירח דבש ולאנשים שרגלם האחת כבר בקבר. באנגלית המשפט מתחרז, תנסו.

ובכן, אנחנו כנראה מרגישים קצת מכל אחת מהאפשרויות, תלוי באיזו שעה משעות היום מדובר. ההתרשמות שלנו שמתעצמת עם כל ביקור, היא שזו עיר מושלמת. הן מבחינת מזג האויר, במונחים קנדיים כמובן, והן מבחינת היופי והשקט, הביטחון, שמחת החיים שהמקום משדר. חופי האקיינוס משתרעים סביב סביב, מרינה במרכז העיר משמשת מעגן לספינות מכל המערב, ארה”ב וקנדה כאחד, והעיר עצמה מתוקתקת, אלגנטית, משוייפת כמו ציפורני אשה מטופחת במיוחד. גם המהגרים נטמעים בה בקלילות שככל הנראה לא מאפשרת להם לבלוט יתר על המידה. הבתים יפהפיים, צבועים בצבעים שונים, חלקם בתי מידות עשויים אבן, בתים היסטוריים עד כמה שקנדה יכולה להעיד על עצמה כמקום ותיק, ואגמים  ראויים לשחייה בקיץ, ולהקפה בכל עונות השנה. אנחנו הקפנו אתמול בבוקר את אחד האגמים בשביל הנמתח בתוך היער, עשרה קילומטר אורכו. אמנם עצרנו למנוחה ובננה על ספסל באמצע הדרך, ובכל זאת הרגשנו גאים, מה גם שלא פחדנו עוד מדובים (שאין על האי בכלל), רק מקוגרים, מעין חתול בר או משהו כזה שמסתובב ביער המקיף את העיר ומאיים על תיירים מבוהלים מארץ הקודש. לא פגשנו בו, והשלמנו את הסיבוב בשלום.

בחישוב שערכנו הגענו להכרה שזהו הביקור השביעי שלנו כאן. אנחנו באים כי ג’יין ודאג כאן. אנחנו חוזרים ובאים כי ההאמים (עם אם אחת בסוף המילה, אולי כדי שתהיה יותר כשרה) הם כבר שלושים שנה חלק כל כך מהותי מחיינו. בפעם הראשונה שג’יין הזמינה אותנו לארוחת שישי במאי של שנת 1982 לא היה לנו כמובן כל מושג שנהפוך למשפחה,  שבנותיהם קייטי וקארן בנות השלוש והחמש ילוו אותנו ואת ילדינו במסע החיים. שגם עשרים שנה אחרי שנעזוב ונחזור ארצה,  ימשיך הקשר ויתפתח , ויהיה לחלק אינטגרטיבי מחיינו, לפחות לגעגוע יומיומי..

ההאמים הם נוצרים אונגליסטים מסוג נדיר. אמונה היא חלק גדול מחייהם. לא אמונה ממסדית כפי שאנחנו מכירים אותה, אלא אמונה בכתובים, ישנים וחדשים כאחד, שסביב פיענוחה הם מתנהלים. דאג, רופא מצליח, מקדיש כבר שנים את זמנו הפנוי (ויש הרבה תחת ידו) ללימוד ההתקופה הנוצרית הראשונה, ובעיקר חקר גלישת היהדות אל תוך הנצרות. התפר הזה הוא שמעניין אותו.  מפגשינו, בנוסף להיותם חמים ואוהבים, רוויים צחוק ודיונים על היומיום, גידול ילדים, משפחתיות מתרחבת ומשתנה,  תרבות ומה לא, נסובים גם סביב המימד ההיסטורי של הקיום היהודי והנוצרי, החיבור ביניהם. נושא שביומיום שלנו לא מוצא לו שומקום, במפגשים אתם עולה שוב ושוב, והמעניין הוא שהם הולכים בדרך חתחתים מחפשת, מסתקרנת, מתהווה כל הזמן, משתנה תדיר ומוצאת לה כל פעם מקום אחר בתוכם.  אנחנו, לעומתם, משעממים בחוסר האמונה שלנו, נטועים במקום שנחצב לנו מקדמת דנא, לך תדע איך נוצר, ועל כל פנים זהו מקום חילוני ונטול תחושות מיסטיות ברובו (למעט יידעונים מספר שחטאתי בהקשבה לדברי הכסילות שלחשו באוזני במהלך השנים). ויחד עם זאת, הדבר היחיד שאנחנו באמת חלוקים עליו, ההאמים ואנחנו, הוא התפקיד של ישו. אנחנו רואים בו כמובן דמות היסטורית ותו לא, בעוד הם מאמינים בקיום המיסטי, בישותו הקוסמית (מלשון קוסם), בן של אלוהים או אלוהים, ככל הנראה שתי המהויות האלה באופן סימולטני. ובכן, למרות הפער הזעיר הזה בהשקפת העולם, אנחנו מסתדרים לא רע כבר שלושים שנה, וכבר נשכח מאתנו מתי הפסיקה ג’יין לנסות להראות לנו את האור, והתרווחה בתוך האהבה שלה אלינו. מאז הוקל לכולנו, והמשכנו לגלות עניין אלה באלה, נטולי תשוקה להוכיח אחד לשני את צדקת דרכנו. ועכשיו, כשאנחנו כאן בפעם השביעית, ולג’יין ודאג נכד מנישואי בתם קייט לג’וני, אנחנו מרגישים קצת כמו סבא וסבתא, והילד  ממיס את ליבנו, ומזכיר לנו איזו כברת דרך עברנו יחד..

את הסיפור של קייט וג’וני כבר שמעו כמה ממיודענו, אבל בטרם אציע אותו למפיק הוליוודי, אפרוש אותו כאן: ההאמים הם מושיעי עולם מהסוג עליו קוראים בספרים, לעתים בעיתונים. “חסידי אומות עולם” מתאים להם גם כן. כשהכרנו התגורר בביתם צעיר שעשה אז תואר שני בהנדסה, טיפילומה שמו וגובהו כמעט שני מטר, כמו גם רוחבו. הוא מהאי טונגה הסמוכה לאיי פיג’י. הוא התגורר אצלם במשך שבע שנים, הספיק לשמרטף על עמר התינוק שלנו בקלגרי, שטוען עד היום שאת מעט הבטחון שהרגיש בחייו שאב מזרועותיו החסונות של טיפי, (ויש תמונה שמתעדת את זה). כשעברו ההאמים להתגורר בויקטוריה גילו באחד ממסעותיהם לוונקובר העיר, הנמצאת מעבר לפיסת מים על היבשת (מה שנקרא באנגלית מיינלנד) , את ג’וני, נער מעורב, אמו גרמניה ואביו אינדיאני. הנער הסתובב ברחובות ונקובר, היה מחוסר בית, לא ידע קרוא וכתוב, והוריו מהם ברח בגיל ארבע עשרה חיו הרחק מהעיר, בשמורה שבה חי השבט שאליו ג’וני משתייך.. הוא היה אז מכור לסמים, וגם סחר בהם בהצלחה לא מבוטלת, מה שהעיד על פוטנציאל לא מבוטל. ג’יין ודאג אספו את הנער לביתם, והוא גדל ובגר כבנם במשך כעשר שנים. הם החזירו אותו ללימודים, והוא השלים פערים, למד קרוא וכתוב, סיים תיכון, השתלם במיומנויות מערביות שאם תשאלו אותו עד היום הוא מתנכר לחלקן, והיום הוא מסיים דוקטורט במשפטים, עטור מלגות הצטיינות, והוא נשוי לקייט, בתם הצעירה של ג’יין ודאג, שבבית הוריה גדל. ג’וני הוא אם כך גם בנם וגם חתנם של ההאמים, והערבוב הזה, לא קל אבל מעניין, האריך את תקופת ההתלבטות של הזוג הצעיר בשנים לא מעטות. קייט, גם היא עורכת דין, אשה עצמאית ואינטליגנטית, התלבטה במשך שנים אם זו הבחירה הנכונה בשבילה. בסופו של דבר בחרו השניים נכון, והם זוג מדהים, יפה באופן יוצא דופן, ואוהב. למרבה הפלא התנערו שניהם מכל אמונה שהיא, מה שמעיד על גדלות ההורים, המקבלים את בחירתם של קייט וג’וני בכאב לב ובאהבה. כשקייט וג’וני נוכחים בתפילה שמקדימה כל ארוחה, הם מקפידם להשמיט את שמות האלוהים השונים השגורים בפי הוריהם, ובעוד התינוק אדום השיער שלהם (טאטו’ז- כוכב בשפתו של ג’וני) מביט בהם בסקרנות אין קץ, ובהשתוקקות לפיסת הסטייק שאביו האינדיאני בוצע לחתיכות קטנות למענו, מברך ג’וני בברכת: To All My Relations.

נוכחותו של הטבע בחייהם של הזוג הצעיר שיוצאים לקמפינג ממושכים של שבועיים עם התינוק הקטן, חשובה מכל אמונה דתית. כך סיפרה לי קייט. היא אמרה את הדברים בעודנו צועדות בשביל סבוך בתוך יער הצמוד למעונות הסטודנטים באוניברסיטה (שכל כך הזכירו לנו את ימינו כסטודנטים בקלגרי) שם הם גרים. קייט היא בחורה רזה מאד וחזקה להפליא. היא צועדת בעוז ומהירות, קולה שקט ובוטח. בכל פעם שאנחנו נפגשות אנחנו מוצאות זמן לנהל שיחה חשובה אחת. זו היתה אותה שיחה שהתנהלה ביער. ובעודה מספרת לי שהכאב על אובדן האמונה גדול בעיקר בשל האכזבה שהוא מסב להוריה, חשבתי לעצמי שיש לה ולג’וני עוד בכל זאת כברת דרך ללכת בנושא הזה מול ההורים. ידעתי גם, ואף אמרתי לה, שהמסע שעברו מהיום שהגיע ג’וני הנער יפה התואר והאבוד לביתם הוא פלאי, ובסופו של דבר הרבה יותר מתוק ממר, ואני בטוחה שמשפחתם תעמוד בכל תלאות הדרך.

א-

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

One Response to יומן מסע: 12.9. ויקטוריה

  1. tami says:

    קראתי ואהבתי… אילו תיאורים וכתיבה כל כך מטאפורית, תחושה שאתה רוצה לגעת להריח, לנשום את האויר ולהיות שם בויקטוריה
    מתוקתקת, אלגנטית כציפורני כציפורני אישה
    ותיאורי ההליכה סביב האגמים…. והנוף… כל התיאורים משרים אוירה של אתה שם.. וכל כך בא לי…
    מרגישה שאנחנו מחמיצים תקופה כל כך מיוחדת איתכם אבל…. החיים מממשיכים כל אחד בדרכו
    אתם כותבים להפליא….
    אוהבת תמי…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>