יומן מסע: 11.9. פרידה מטראס

בלב כבד נפרדנו מהאינדיאנים הפרטיים שלנו. המונח הקולוניאליסטי הולם פה, משום שבמהלך שהותנו בצפון עלתה שוב ושוב ההתייחסות  המזיקה של האדם הלבן אל “בני האומה הראשונה”, והעובדה שלמעשה הוכחדו מליוני בני אדם בידי מי שחשבו שקדמה והרחבת אופקים פירושן כיבוש קרקע לא להם. הפרידה היתה קשה, משום שידענו שלא במהרה ניפגש שוב עם לי, וונדה וג’יימי. לי רואה עצמו כאיש זקן , אינו מטפל בסכרת שהוא חולה בה, ואפילו צעידה קלה ביער מכבידה עליו. וונדה, האמונה על השמירה עליו -שמבוגר ממנה בשלושים שנה- לא עזבה מעולם את המחוזות ההרריים, וג’יימי בן העשרים, שנפשו עדינה ומבוהלת, מחפש את דרכו. היה לנו ברור שההזמנה לביקור אצלנו לא תתממש. ואולם אנחנו דאגנו לשמור על רוח אופטימית, נפרדנו בחיבוק חם עם הבטחות משמחות, וונדה, בעודה חובקת אותי בזרועותיה בחוזקה, דחפה לידי שקית עור קטנטונת ולחשה, “עשיתי את זה במיוחד בשבילך, זה ישמור עליך”. היא הביטה בי בעיניה הבוהקות, בעודי פורמת את השרוך המהדק את השקית. אצבעותי התקשו לשלוף את התכולה הדחוס בתוכה.”תוציאי”, דחקה בי וונדה בהתרגשות. מן השקית נשלפו אבן קריסטל חצי שקופה, ואחריה, חפץ מעוקל ודוקר, קשה למגע. בתוך כף ידי היו מונחים השניים, אחד מוכר ומגעו נעים וחלק, והשני שפיענוחו ארך שניונת, משום שהיה זר , ומשום שלמראה ציפורן הדוב הענקית הוצפתי בבת אחת בתחושות סותרות של חשש ואיום, וגם התרגשות וסקרנות, כל מה שחשתי כלפי החיה המדהימה הזאת כל כך הרבה שנים, עוד מאז שחיינו בקנדה. וונדה, ערה למה שהחיה הזאת מעוררת בתוכי, חשבה להעניק לי את האיבר של החיה האימתנית, כדי שאשא אותו עמי באשר אלך, משהו שהיא מאמינה שייתן משמעות נוספת לחיי. שאלתי אותה אם זו ציפורן של דוב שהיא צדה בעצמה, והיא, מחייכת אלי מתוך העורבים שהם עיניה, אמרה שזה לאו דווקא אחד מהדובים שיצא לה לצוד בעברה, זו ציפורן שיש לה כבר המון זמן. החזרתי בזהירות את מתנותי אל השקית, חיבקתי את וונדה ואמרתי לה שמעתה תלווה אותי השקית באשר אלך. תחבתי אותה לתיקי, וכשהמטוס המריא והחל לשוט מעל להרים העצומים, נפרדתי שוב מוונדה בלבי, מבטיחה לה שאשא עמי את שלל המתנות  שהוענקו לי בחודש האחרון. שעה וחצי אורכת הטיסה בחזרה דרומה אל הציווליזציה המוכרת. שעה וחצי מעל לפסגות משוננות, מכוסות שלג ברובן, ואגמים קטנים נסתרים שנחצבו במשטחי סלע מציצים מדי פעם מתוך הבוהק הלבן. מולי שייט ענן לבנבן, כמו מלווה אותנו בדרכנו, ומתוך ערפיליו הביטו בי שני כתמים כהים שהזכירו לי את חיוכה של וונדה, ואת הבטחת ציפורן הדוב ..

- א

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>