יומן מסע: 6.9. אלסקה-יוקון-אלסקה. מתקרבים לסיום

גם דרכים שהן על פסגת העולם מגיעות לסופן, בצומת “טי” שיגרתית, ללא הדר ותפארת. שם, על הכביש הראשי והיחיד שמקשר את אלסקה עם שאר העולם דרך קנדה, שהוא פתוח כל השנה.

אנחנו עוצרים בעיירה עם השם הסתמי “טוק” שהיא לא יותר מאוסף של מוטלים, מסעדות, תחנות דלק וחנויות דרכים המשרתות את מי שהגיע לאלסקה בדרך המלך היבשתית. מקום מוזר, וכשאנחנו יוצאים מההצטיידות אנו זוכים לראות את אחת מהשקיעות האלכסוניות המדהימות ביותר דווקא בנוף השטוח הזה שאין בו כל יחוד, חוץ מהיותו שהוא כל כך צפוני ששמש הקיץ נעה לאפקו באופן מעגלי אלכסוני ומייצרת צבעי כתום-אדום-סגול מרתקים.

וכך, מתוך ההשראה החושית הזו תפסנו רוח שובבה והחלטנו גם הלילה לישון במכונית. בחניון חביב, שלשלנו $15 למעטפה, והתארגנו לשנת לילה. אלא שבנקודה זו כנראה שהטמפרטורה צנחה לאיזור הקיפאון (שקי השינה הזולים שקנינו טובים רק עד 7+ מעלות), כך שלקראת הבוקר הייתי צריך לחפש את כפות הרגליים הקפואות שלי לאחר שמשום מה החלטתי לישון על גבי שק השינה ולא בתוכו. זו חוויה שסיימה את הרפתקאות החניונים שלנו ומכאן ואילך החלטנו לישון במקומות מוסדרים.

למחרת יצאנו לנסיעה מדהימה לאורך הקלואן שהוא חלק ממספר שמורות טבע בארה”ב ובקנדה שביחד יוצרים את הפארק הגדול בעולם, ובו רצועת הרים עם קרחונים הגדולים ביותר מחוץ לחוג הקוטב והפסגות הגבוהות ביותר בצפון אמריקה בכלל.

בכניסה לפארק צילמתי אוטובוס תיירים שתמונות הדובים שעליו יוצרים אשלייה של קירבה לאותם דובי גריזלי ודובים שחורים שאמנם נמצאים שם בקהילות גדולות.

בלילה ישנו בבקתת עץ בחניון מקסים בשם COTTON WOOD .

שם השקיעה היתה ממושכת ומדהימה אף יותר, בהשתקפויות של ההרים מכוסי הקרחונים והשלג ובמימי האגם שלא היתה בהם אפילו אדווה אחת.

לא הכל היה מושלם: השירותים מוקמו בביתן חיצוני והיציאה עם פנס באמצע הלילה בארץ שורצת דובים זו לא היתה תענוג, ואני לא יודע אם לזקוף את מהירות התנועה הזריזה שלנו לשירותים וחזרה לקור או לדובים.

למחרת יצאנו לאיזור שנקרא בשם הסתמי “צומת היינס” בדרך עצרנו במקום מקסים בו מצאנו מספר צריפים קטנטנים המשמשים לקבורה עד עצם היום הזה, יחד עם בקתות עתיקות מאוד.

בדרך עצרנו אצל זוג זקנים מטורפים למדי אך חביבים שגרים להם כך לבד באמצע השומקום. אנחנו בינינו החלטנו שהם יהודים. הם לא ממש אישרו זאת אבל הפליאו בסיפוריהם. זה מוזר, אבל ככל שנקלעים לחברת אנשים יותר מבודדים, מגלים שהצורך שלהם לספר על עצמם גדול יותר. פרדוקס.

אותו זקן חביב מלחים אלפי רכבות זעירות למסמרים של מסילת הברזל שפורקה שם לפני כמה שנים, וממכירתן הם כנראה מתקיימים, אם אפשר לקרוא לזה כך. הם נראים שמחים ומרוצים וכל הזמן עקצו זה את זו בחדווה, כך שגם בידור לא חסר להם.

כאשר הגענו לתחנתנו האחרונה ב”צומת היינס” פגשנו זוג נורווגים שמטיילים בכל העולם (מה רע להם בנורווגיה?) ויכלנו לקבל קנה מידה ממטיילים שטוב להם היכן שהם נמצאים כמו גם במקום ממנו באו, אינם בורחים משום מקום. מין אזרחי עולם שמסיירים בו בשלווה.

בערב עוד הספקנו להגיע לאחד הפארקים עם השקיעה, ישבנו מסביב למדורה במעגל והקשבנו להרצאה מרתקת על דובים. זה כנראה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות חוץ מאשר להתקל בהם באמת ומקרוב. כאשר המדריכה הציגה פוחלץ של דוב, הכלב שישב והאזין עד אז בשקט, נכנס לאטרף של ממש.

למחרת סגרנו את המעגל והגענו די מוקדם להחזיר את המכונית בוויטהורס, ועוד ברגע האחרון ממש, נכנסנו לבית מלאכה של ילידים המגלפים בעץ ובמקרה התחלנו לשוחח עם המדריך הראשי שאחר כך התברר שהוא אחד מהמגלפים ידועי השם בקנדה ובארה”ב. שמו Wayne Price

http://www.silvercloudart.com

אדם צנוע שבנוסף לאומנותו הרשים אותנו גם במנהיגות החברתית שהפגין מתוך ראייה היסטורית כוללת, והמליץ לנו למהר למוזאון שבמחלקה לאומנות בקולג’ המקומי, שם עדיין מוצגת סירת הקנו אותה בנו 19 מגלפים צעירים כחלק מפרוייקט תרבותי, Awakining Spirits: Sun Dog Carvers, ואגב כך גם עברו תהליך מדהים של ריפוי ריגשי מתוך שהתחברו לסיפורים ולעשייה הטקסית בבנייה המשותפת של הסירה המדהימה הזאת.

www.northernculture.org

הסירה המוצגת שם מדהימה, ולא פחות מכך מדהים הסיפור על העשייה החינוכית-טיפולית שבבנייתה. בתערוכה מקבילה זכינו לראות תצוגה של בובות בלבוש אסקימוסי מסורתי משבטים ותרבויות שונות של הפרובינציות הצפוניות ולקרוא את הסיפורים הנלווים המועברים בתרבות אורלית זו מסבתא לבת ולנכדה גם דרך העשייה האומנותית העוברת מדור לדור אם בגילוף ואם באומנויות אחרות.

מדהים לא פחות היה הסיפור של המדריך המגלף בעץ: הוא תאר כיצד דרך עבודת הגילוף של עמודי טוטם ומסיכות מתקיים תהליך טיפולי של התמודדות עם תוצאותיו של הדיכוי הקולוניאליסטי שניכר בעיקר בשיעור הגבוה של בעיות אלכוהול, אלימות ופשע

מכאן בדרך לטראס פשוט חזרנו על עקבינו: אוטובוס, רכבת, יומיים בסקגוואי, מעבורת ישירה במשך יומיים לפרינץ-רופרט ומשם באוטובוס ליום האחרון בטראס ופרידה מחברינו שם

על כך תספר אילנה בפוסט הבא: הפרידה מלי, מוונדה, ממיקל וחבה בטראס והמפגש עם ג’יאן דאג בויקטוריה. אנו גם מבטיחים להעלות תמונות בקרוב

- ד

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

One Response to יומן מסע: 6.9. אלסקה-יוקון-אלסקה. מתקרבים לסיום

  1. Pingback: Stephen

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>