יומן מסע: 24.8. יוקון ואלסקה – המשך

יוצאים לדרך ל”פאריז של היוקון” דאוסון סיטי שהיא בירת המחוז בתחילת המאה שעברה עת הגיעה הבהלה לזהב לשיאה וכמובן שיותר אנשים עשו כסף מאותם אנשים שרצו לעשות זהב בדרך של עבודה ושירותים מכל מיני סוגים עבור אותם שהטירוף להתעשר הצעיד אותם מבוססים בשלג לערוצי הנהרות חופרים ומנפים זהב ושם הלכו לאיבוד. רק מעטים, כרגיל, התעשרו.

ואנחנו יצאנו בעקבותיהם בדרך הקלונדייק האלכסונית וכל קילומטר אנחנו נמצאים יותר צפונית ויותר מערבית לעבר טונדרה קפואה שנראית יותר דלילה ויותר שברירית בתוך נופים רייקים עצומים רחבי ידיים יותר ממה שידענו מקודם.

אנחנו עוצרים ליד כל אגם ומצלמים, מחפשים דובים ומוצאים כל מיני חיות אחרות : מנשרים ועד ברווזים, מסנאים ועד שועלים אבל באופן ממש מתריס הדובים אינם נראים בשטח, למרות שאנו מתאמצים לראות אותם בכל צללית שבין העצים. רק נוכחותם האניגמטית והמאיימת נמצאת ביערות הצפוניים האלה וכן בשלטים ואזהרות בכניסה לכל פארק ולכל חניון.  הארץ הזאת עצומה לכל הכיוונים, ויש בה רק כביש אחד משובש על אדמת פרמה-פרוסט (קפואה תמידית) וצמחייה שיודעת אור (וקצת חום) שמש לשעות ארוכות בקיץ, אך לימים ספורים ממש, ורק אפשר לשער את החשיכה הקפואה שיורדת על הארץ הזאת עוד זמן קצר אחרי שאנחנו נסתלק משם

ומי המטורפים שחיים שם?  מתי מספר שאינם נוטשים את הטריטוריה הזאת וכנראה שמאוד אוהבים את החיים המוזרים כאן.

לאחר נסיעה ארוכה אנחנו מגיעים לדאוסון שנראית פחות כ”סיטי” (ועוד פחות מזה כ”פאריז”) ויותר כתפאורה של עיירת בוקרים שקפאה בזמן, ומפשירה רק כדי לקלוט את אלפי התיירים שמגיעים באוטובוסים ענקיים ובקרוואנים מפלצתיים. אנחנו מחליטים לנסות לישון באחד החניונים בתוך המכונית, ואמנם שעות הערב ארוכות וקרות, ואנחנו מכונסים בתוך המכונית, בשקי השינה, ומידי פעם מגיחים עם פנסים בריצה לביתן השירותים ובחזרה למכונית. קור מקפיא ועלטה מוחלטת, עם המון כוכבים אבל ללא זוהר צפוני, וללא דובים, לצערנו ולמזלנו.

מגיעים לדאוסון סיטי ומשתכנים באחד המלונות, תוך זמן קצר חוצים את הרחובות הספורים, מבקרים במספר אטרקציות מקומיות, ואפילו בקולג’ המקומי ללימודי אמנות חזותית (מפנטזים על עומר שלומד או  נכון יותר מלמד שם) ועולים על ההר הסמוך בכביש מתפתל דרך העננים וצופים מההר מלמעלה על העיר דרך קרעי העננים ויכולים לראות שזה בעצם לא יותר מכפר קטן עד בינוני, שעם בוא החורף האימתני, ישאיר שם חיל מצב זעיר עד הקיץ התיירותי הבא.

למחרת אנחנו יוצאים להתפצלות של דרך ארוכה ללא מוצא שנקראת כביש הדמפסטר, שזו דרך עפר שארכה כ-700 ק”מ והיא חוצה את הטונדרה בצורה אנכית ממש בדרך לים הארקטי.

זו דרך מיתולוגית ממש שאין בה נפש חיה, והנוסעים בה מוזהרים לקחת אוכל ודלק וגלגלים להחלפה. ובקצה הדרך – פארקים שאין אליהם גישה וכמה כפרים של אסקימוסים, אבל העיקר הוא שיש הילה מיוחדת סביב הדרך הזו, ואנחנו החלטנו לנסוע לגעת בחוויה זו ולו רק ל 80 הק”מ הראשונים עד לפארק הטומבסטון שלאחר שחוצים בו את קו פרשת המים, בגלל גובה ההרים נמצאים כבר בהאביטט ארקטי סתווי וזאת עוד לפני שחוצים ממש את חוג הקוטב הצפוני (66 מעלות) שזה דורש להתמיד עוד כמאתיים ק”מ נוספים צפונה, וזה כבר נראה די מפחיד ולכן אנחנו קובעים לעצמנו נקודה דמיונית שרירותית בלב השממה הירוקה-כתומה האינסופית מעוטרת ההרים, הסלעים והקרחונים ומשובצת האגמים – וסובבים על עקבנו דרומה למרכז המבקרים, ושם לאחר שאנו מוזמנים להתחמם עם תה ולביבות אסקימוסיות (בעצם מאוד דומות לסופגניות שלנו) מצטרפים לשתי זקנות חביבות שהן מדריכות טבע מטורפות על טבע בכלל ועל בונים בפרט (שכל הזמן מתווכחות ביניהן) ואנחנו יוצאים לסיור רגלי לאחת הבריכות שהבונים בעצמם בנו ע”י סכרים עצומים, ושם גם הקימו לעצמם מבנים אדירים בני קומותיים, פלא ארכיטקטוני של ממש! וכל זאת הם עושים, אותם יצורים צנועים חסרי צורה (נראים כמו נקניקיות ענק שצפות בנחת במימי האגם שהם עצמם יצרו), תוך שהם נושאים בשיניהם ענפים ענקיים לצורך המשך הבנייה שאינה נפסקת לעולם.

בדרך חזרה, פתאום אנחנו מפתעים גור דובים שמנסה לחצות את הכביש ומביט בנו בסקרנות אך גם בחשש, ואז נחוש בדעתו הוא עובר בקיצות גמלוניות אך זריזות את הכביש ונעלם לו בעובי היער ממש כמו שהופיע.

חזרנו הרוסים מעייפות לדאוסון סיטי ונשאר לנו חלון הזדמנות צר של יום אחד לעבור בדרך 5 שחוצה לאלסקה. זו דרך מיוחדת במינה שנקראת גם בשם top of the world highway , שזו בעצם דרך עפר וחצץ שכל פעם מתמוטטת בגלל שהיא בנויה על בסיס אדמה קפואה למחצה, וזה בדיוק מה שחייב את סגירתה ונותר לנו רק חלון הזדמנות של יום אחד שבו העבירו את המכוניות בשיירה, אלא שבאותו בוקר התעוררנו לערפל סגרירי ולא היה ברור אם הדרך בכלל תפתח בתנאים אלה.

למזלנו הערפל התפוגג וחצינו את נהר היוקון העצום על גבי מעבורת זעירה ואז הבנו מדוע ניתן כינוי זה לדרך שהיא מתפתלת לכל ארכה על קווי המתאר המקשרים את פסגות ההרים העצומים ומכל עבר רואים שורות שורות הרים מיוערים ופסגות מושלגות שהולכים ומכחילים עד אין קץ, נכנסים ויוצאים מהעננים חליפות, והדרך אינה מסתיימת וזה בכלל לא מה שנראה במפה. לבסוף מגיעים לנקודת בקורת גבולות זמנית (משום שהדרך חסומה במשך כל החורף ממילא) ובמקום המשונה הזה מתענינית יותר אם יש לנו עגבניות ומלפפונים מאשר בבדיקת הדרכונים. מיד עם מעבר הגבול אנחנו מגיעים לישוב של איש אחד שנקרא בשם המתאים למקום boundary.

מקבל את פנינו זקן חביב ומוזר כחול עיניים שחי שם לבדו, ומאמין בחופש המוחלט בתוך ממלכתו המוזרה עליה הוא מגן בחירוף נפש מיישות מדינית שממילא כמעט ואינה נוכחת. המקום מעוטר במזכרות מכל המבקרים הפוקדים את המקום, ולכל אחד הוא נותן את ההרגשה שהוא היחיד שאי פעם פקד את המקום. לאחר שהוא מוסיף שטר כסף וכרטיס ביקור שלי לתקרה ולקירות הוא מספר לנו (רק לנו או לכולם, מי יודע ?) את סיפור חייו ומראה אלבומי תמונות המתארות אירועים שלא ניתן להאמין שאמנם קרו: השתייכותו לשבט אינדיאני, עבודות גילוף מדהימות בקרח, הריגת דוב שעקב אחריו במשך שבועות ולבסוף ניסה להכנס לביתו, צילום בו אפשר לראות רוח רכובה על אופנוע מגיעה לאזכרה לזכרו של ידיד שנהרג בתאונת אופנוע, ועוד כהנה וכהנה על חייו האישיים, בין הטסת מטוסים זעירים, רכיבה על סנו-מוביל, צייד וחיפוש זהב, הוא פורש את פילוסופיית החיים שלו הדוגלת בעצמאות מוחלטת, בוז למירוץ המערבי אחר כסף והצלחה ובחוויה שלמה של כל רגע בחיים, והוא מדגים בידיו כיצד כל דבר בחיים שעבר אותנו נעלם מאחורינו ואיננו רואים אותו עוד, בבחינת אדם הנוסע במהירות ולא שם לב כלל לנופים החולפים על פניו. הוא גם אינו מאמין בדאגה לקראת העתיד שממילא אינו מגיע כמו שאנו חוזים אותו. הוא אומר שהוא מאמין שהרע מגיע בסוף בכל מקרה אבל חבל על הדאגה המיותרת שבשבילה מפסידים את  הרגע הטוב או שמבזבזים אותו בדאגות לקראת מה שיבוא או לא יבוא. וכך עוד ועוד, שיחה שיכולה שלא להגמר עד לרגע שעוצרת עוד מכונית, והמבקר הבא נכנס איתו לשיחה מאוד אישית…וחוזר חלילה…ואנו מבינים שזמננו תם. איש מוזר בעולם הזוי באמצע הטבע, במקום שבין שתי מדינות שלא ממש נוכחות, במגע אינטנסיבי עם אורחים לרגע, וכל זאת רק למשך תקופה קצרצרה של קיץ לפני שהחורף מגיע ומנתק אותו לחלוטין מהעולם כולו ומאפשר לו להתקיים בבדידות ואי תלות מוחלטת .

מעברו האמריקאי של הגבול מתארגנת שיירה חד פעמית ואחרונה לעבור את הדרך לפני שתסגר לעבודות שיקום לאחר שחלקים נכבדים ממנה התמוטטו. זו שיירה של עשרות מכוניות וקרוואנים שהתרכזו במהלך השעות האחרונות וכולם ממתינים בשקט לפני שיוצאים לדרך שהיא באמת משובשת וארוכה, שוב על פסגות ההרים. דרך שלא נגמרת בנופים מהממים, ופתאום בתוך הדממה הזאת נכנסת לשידור איזו תחנת רדיו מוזרה אולי פירטית ומשמיעה לנו שיר מדהים בצרפתית בשם אוולינג’לינה שהופך עבורנו לחלק מהנוף הקסום. את השיר בביצוע הקסום הזה מצאנו מאוחר יותר:

http://www.youtube.com/watch?v=ihwnTAFgaOA

כאן אני עוצר את הכתיבה כי העייפות מדביקה אותי וקשה להדביק בכתיבה את קצב האירועים

את המשך הבלוג, את התמונות ואת אתר השיר אנסה להשלים מחר ומחרתיים בסקגוואי, לפני שנעלה אחר כך על המעבורת

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

2 Responses to יומן מסע: 24.8. יוקון ואלסקה – המשך

  1. Pingback: eduardo

  2. Pingback: Jay

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>