יומן מסע: 13.8. במעלה ההר

שעות השיט במעבורת מפרינץ רופרט בריטיש קולומביה לג’ונו בירת אלסקה עברו בקצב מדיטטיבי  מתואם עם מצב הליטרג’י הבהוי (מלשוון בהייה) של הגוף. לרגעים נדמה היה שאפשר להמשיך בזה לעד, והתחושה תהיה נכונה ונעימה  כל עוד המסע הזה ימשך.

איש איש בכסאו או בשיטוטיו במעלה או במורד המסדרונות הארוכים, גרמי המדרגות והסיפון, עליון ותחתון וביניים, והסולריום, מעין סיפון עליון פתוח ומקורה בחלקו, שתנורי חשמל מותקנים בתקרתו,  וברגע שהממותה הזאת הרימה עוגן ניטעו בשטחו של הסולריום הזה אוהלים, נפרשו שקי שינה על כסאות חוף מפלסטיק, ולא מעט נוסעים קבעו שם את  ”משכנם” מתחת לשמיים למשך השיט. בלילה הראשון ישנו שם גם אנחנו, האוירה היתה בלתי מצוייה: בפינה אחת שני זוגות צעירים מגרמניה שנראו כנפילי אדם, דוגמא מייצגת של הגזע הארי כפי שרק הצורר יכול היה לפנטז אותם. בפינה אחרת שרועים טיילים שקועים בקריאה לאורם הקלוש של תנורי החשמל, ולידם אישה צעירה משתעשעת עם תינוק מדהים שזחל הלוך ושוב מתקרב בצורה מבהילה אל מעקה הסיפון ומקפיא  את לבי. אמו  קמה בעצלתיים ומשיבה אותו בחיוך קליל ובתנועה בוטחת, כמעט אגבית, אל חיקה החם, ומניקה אותו.



כל אותן שעות המפלצת הענקית שבמעיה שורות אינסופיות של משאיות, מכוניות, אוטובוסים ומה לא, ומאות בני אדם – מפלסת את דרכה צפונה המים שקטים  לאורך כל המסע. צבעם מעמיק עם השקיעה המאוחרת. בשעה אחת עשרה וחצי השמש נעלמה, והם הפכו שחורים לגמרי, ועם שחר  כמו נעור צבעם למיני ירוק וכחול, רעננות  שוקקת מוכתבת בידי השמיים האינסופיים, ההרים הצומחים בצידי שביל המים, והצמחייה הצפופה  במדרונותיהם. הרבה טורקיז, לרגעים נוגע בכסוף, ולפעמים שקיפות לבנה שנדמה שמבט מרוכז, מאומץ, יוליך את העין עד לקרקעית ומי יודע מה ימצא שם, אולי חיה פרהיסטורית, אניות טרופות או מפלצות ים עליהן הקברניט מתריע יותר מפעם אחת במהלך המסע.

למחרת עוצרת המעבורת במספר תחנות, וחצי שעה ניתנת לנוסעים לרדת ולסקור את רחובה היחיד של עיירת חוף זו או אחרת, ומאות אנשים מתנהלים בשורות מגוחכות למראה, ממהרים לתפוס בעין המצלמה איש או חיה או מזכרת ממקומות שהעולם שכח, ולוליא היו המעבורות מטילות בהם עוגן לשעה קלה אולי היו שוקעים ונעלמים חרש.

לאורך כל הנסיעה, שעות של בהייה במים ובהרים המוכתמים שלג ופיסות קרחונים. אי אפשר שלא לתהות איך איתרע מזלנו ונקלענו למחוזות צחיחים כל כך במזרח התיכון. והומים כל כך, וצפופים  ורועשים וכעוסים כל כך. אלסקה מספרת סיפור מתמשך וסבלני, ומתברר – גם אוהב. האנשים שפגשנו אוהבים את האדמה שלהם, את הנוף  וההיסטוריה המפוקפקת שלהם, הזרועה מוות והרס ורישעות והזנחה פושעת ושואה איומה של בני האומה הראשונה שחיו על פניה אלפי שנים. הם אוהבים את  חייהם בערים הגדולות יותר ובעיירות הכי נידחות. אי אפשר שלא להעלות על הדעת את יכולת ההכחשה שמופעלת כאן, ומשרתת את התחושה בצידקת דרכם, או לפחות מסייעת להם להסתמך על הנרטיב ההגמוני, הגלוי, זה שנוח לחיות אתו.

צריך גם כמובן לזכור את תהליך ההחלמה ובקשת המחילה המבצבצת אי פה אי שם (בקנדה הרבה יותר מאשר כאן בארצות הברית) אבל עצם העובדה שהתהליך הזה נולד ומקבל תאוצה ומקום של כבוד והכרה מעוררת כבוד וקנאה.

שלושה ימים בלינו בג’ונו, בירת אלסקה. תמונותיה של הגברת פיילין, מאוסה וגזענית, מחייכות מעל גלויות בחנויות המזכרות והספרים, אי אפשר שלא לגחך. אבל נדמה שאיש כאן לא ממש מתעניין בפוליטיקה. איש לא ממש מתעניין בכלום, לבד ממשקלם של דגי הסלמון שנלכדו אמש בחכה, או לאן יוליך הטראק הבא שייבחר לסופ”ש הקרוב.

גם אנחנו העזנו מול האמריקאי המקומי הממוצע, והקשבנו לישישה שישבה בדוכן המידע למטייל וייעצה לפתאים מהמזרח התיכון ומשאר מדינות הפזורה הפחות מפותחות לאן לטייל. היא אמרה שהשביל במעלה ההר לקח לה שעתיים כי היא זקנה ואטית, אבל לנו ייקח שעה. ובכן, טעתה הזקנה טובת הלב, לנו לקח להעפיל את ההר שלוש וחצי שעות שבמהלכן לא הפסקתי לצרוח ולהאנח, מצייתת להוראות השעה כנגד הדובים. השלט הענק עליו השתרע דוב שחור מתוק למראה התריע “ברוך בואך  לארץ הדובים, ראוי שהדברים ייקראו בתשומת לב מירבית, ויש לעשות כך וכך כדי שלא להאכל…” את השאר לא הצלחתי לקלוט כי חושי התערפלו למקרא המלים התמימות (להשמיע כל הדרך רעש, להישאר בקבוצות) דודי ואני, לבדנו במעלה המפרך והתלול שהפך יותר ויותר בוצי וחלקלק, מקללים את הזקנה הארורה, צועדים ומתנשפים. אני, כאמור, צרחתי מלוא ראותי כדי להבריח את מפלצות היער כולן, על כל צרה שלא תבוא, אולי מסתתרים בין הענפים הצפופים ומתחת לשורשים העצומים עוד יצורי יער איומים. מדי פעם חלפו על פנינו בקלות מכעיסה טיילים נוספים, ואני התנפלתי בשקיקה על כל יצור אנשוי, ממאיסה את עצמי על כעשרים אמריקאים שכל חפצם היה טיול שקט בטבע , ואת כל אחד מהם שאלתי, “יש דובים?”. לא, נעניתי שוב ושוב בקצרה. אחד מהמטפסים נדמה נחמד במיוחד, וסיפר לנו במשך כחצי שעה את קורות חייו, כשאני לא מרפה ממנו ושואלת עוד ועוד שאלות כדי שיתלווה אלינו, בקצב שלנו, ולא ינטוש את שני הלוחמים התשושים העשויים ללא חת. הוא נעתר, מתמסר לסיפורו, אולם כשסיים ואני לא ידעתי מה עוד לשאול הוא נעלם באפלת היער. אחריו חלפה על פנינו בנחישות מבישה זקנה  כבת תשעים – אולי שדת יער כלשהי מתקופה אחרת, ואנחנו, המומים  מקצב צעידתה ואומץ ליבה נוכח מפלצות היער, החשנו פעמנו ונסינו להדביק את צעדיה, עינינו נטועות בעכוזה השרירי, אולם גם היא נעלמה לנו כעבור דקות אחדות. דודי, שצעקותי החלישו את ליבו יותר מהחשש מפני הדובים התפלל שיגיח כבר איזה גריזלי אמיץ ויחסל אותי ואת פחדי. אני יודעת שגם הוא פחד, אבל אם היה מודה בכך לרגע היה צריך לשאת את גופתי המעולפת במעלה ההר, וזה כבר באמת היה יותר מדי.

הגענו לפסגת ההר, גאים כאילו היינו הראשונים להעפילו, ושם, בין המסעדה לחנות המזכרות, הגונדולה ואולם התיאטרון המקרין סרטי נשיונל ג’אוגרפיק לתייר המצוי, נתקלנו בקבוצה של כמאה ישראלים מרעננה. ‘איש מהם לא טיפס לכאן בשביל’ ציינתי ביני לביני בסיפוק. את הדרך למטה עשינו בגונדולה, ,מצטופפים עם המוני ישראלים בתא השקוף, מקשיבים להערות על גובהו של ההר ויפי הנוף שטיפסנו בתוכו במו רגלינו זה לא מכבר.

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

One Response to יומן מסע: 13.8. במעלה ההר

  1. Tsipi says:

    Dudilana´le
    Since I read all the chapters in one sitting, this is a comment on all:
    1. MERATEK!
    2. HAZOOY!
    3. ATZUV VE´MATCHIK KEÉCHAD
    4. MENASA LACHVOT ITCHEM AT HACHAVAYA HABILTI EFSHARIT HAZOT
    5. SMECHA NORA BISHVILCHEM
    6. AZ MA, OD LO PAGASHTEM AT SARA PAILIN? NISITEM MEHAMAKOM SHEMIMENU EFSHAR LIROT AT RUSSIA?
    7. MILION NESHIKOT

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>