יומן מסע: 9.8. ברכבת לפרינץ רופרט

אנחנו נפרדים מהאינדיאנים ומהמצרים, מהפסיכולוגים ומהמחקר, ויוצאים לאחר שבועיים את המלון לתחנת הרכבת שכולה צריף קטן לבן ורכבת יומית אחת בכל כיוון, ואנחנו עמוסי תרמילים שני הנוסעים היחידים על הרציף. פתאום מרגישים ריקנות כאילו השארנו מאחור אנשים שרק לפני שבועיים כמעט שלא ידענו שהם בכלל קיימים. כאילו איזו קלילות צונחת עלינו.

הרכבת מגיעה בממלכתיות לתחנה כאילו ממש יצאה מתוך תמונה בנשיונאל ג’אוגרפיק. זה אולי המקום הכי נוסטלגי ואולי כפי שמתברר גם הכי רשמי קנדי. רכבת יפהפיה מקושטת בדגלים. מגיע סבל ולוקח את הכבודה שלנו באדיבות מוגזמת, כאילו חיכה רק לנו.

והקונדוקטור באנגלית וצרפתית מלווה אותנו למקומות מסומנים לפי רשימה מהאינטרנט. וכמו דייל פרטי במחלקה ראשונה במטוס מסביר לנו באופן אישי ובחגיגיות תאטרלית ממש על הרכבת ועל מה שצפוי לנו בדרך. אחר כך מפליגים, אולי זו הדרך לתאר את התחושה בין הפלגה לריחוף. החלקה חרישית בתוך “מנהרה” של יערות והרים תלולים מכוסי שלג, וככול שמתקרבים לחוף המערבי הנוף מתערפל, העננים מנמיכים טוס, הנהר הופך לפיורד והרכבת מנתרת מאי לאי, גשרים ומנהרות, צריפים הופכים לבתים, ובקתות דייגים למעגני סירות ויאכטות ואז אוניות יותר ויותר גדולות.

הרכבת נעצרת בדיוק בפתח המסוף של המעבורת בפרינץ רופרט, תחנה אחרונה לצפון בדרך הים, כולם יורדים כי מכאן הרי אין לאיפה להמשיך הקונדוקטור עובר ושואל את הנוסעים בפמיליריות מוגזמת מתי הם מתכוננים לחזור, כי הרי כולם יחזרו באותה דרך כי אין דרך אחרת .

סוף העולם זה ממש כאן בקצה הדרך שחוצה את המדינה הענקית הזו ממזרח למערב ועוד לא דברנו על הצפון שמחכה כאן למעבורת שתיקח אותנו מחר לשם בנתיב פתלתל דרך פיורדים ומעברי האיים

ד

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>