יומן מסע: 9.8. לפעמים צריך לדעת להרפות

מייקל בכה הערב.

אם לא היה מרגיש מגוחך היה מתייפח על  כתפו של דודי. ולמעשה דודי הוא זה שהיה אמור לדחוק את אפו אל תוך צווארו של מייקל ולהתייפח מרה, ללחוש לשם אלפי תודות על התיקון. מייקל וחבה, הזוג המצרי הצעיר שפגשנו בדרך מקרה (מייקל הוא רואה החשבון של שבט הנישגה, ועובד בשמורה של השבט שם ביקרנו) השיב לדודי מראות וניחוחות ממפגש נעים הרבה פחות עם הכלא המצרי ב73′. במהלך השבוע האחרון מצאנו את עצמנו מבלים שעות ארוכות בחברתם של השניים, ודודי יכול היה לספר למייקל את הקורות אותו באותה מלחמה, ובמיוחד בכלא באיסמעליה ובקהיר. מייקל הקשיב בעיניים בורקות, מדי פעם נד בראשו בהסכמה, בצער, כמו מבקש אלף פעמים סליחה על כל הרע שנעשה. במהלך השבוע האחרון גם הכרנו את טד, הפסיכולוג היחיד בטראס, הוואיי במוצאו, איש משכיל המטפל באינדיאנים בעיר ובשמורות הסמוכות. טד הוא מסוג האנשים שהגיחו מרחם אמם מצויידים במשפט האלמותי”אתה רוצה לדבר על זה?” הוא מטפל מלידה, עם אישיות מהפנטת, קשובה ורחבת אופקים, גבר בלתי מצוי,  לב כל אשה נמס למראהו, עודי ואני מכנות יצור כזה בשם “יודע “. וטד יודע. על כל פנים, טד לימד את דודי מספר סודות מתוך הרפרטואר שלו, ביניהם שימוש בקסמים. כשנתן לדודי לאחוז בחבלים באורכים שונים ביקש ממנו לאחוז חזק ואז להרפות. “תרפה,” הוא אמר לאט, בשקט, “עכשיו כדאי שתרפה”. דודי אחז כמובן, אחז חזק ולא הניח.  טד חייך ואמר, ” הגיע הזמן שתרפה דייויד, אפשר כבר להרפות”.

הארוע הזה התרחש במקביל להכרות שלנו עם מייקל וחבה, וכשמייקל ישב מול דודי מקשיב רוב קשב ומניח לדודי להציף זכרונות קשים, נדמה היה לרגע שטד משחרר את אחיזתו של דודי מהחבלים, משחרר אצבע אחרי אצבע,  ואני שמעתי את דודי אומר למייקל “זה תיקון שאתה עושה לי, אתה מבין” אני חושבת שמייקל הבין. הערב, כשנפרדנו הוא קרא לדודי אחי, והוא בכה.

..

מייקל וחבה הזכירו לנו את עצמנו, זוג צעיר זר ובודד בקלגרי, כשנדמה שכלום לא מסתדר, קר עד מות, ורק רוצים לחזור הביתה. סיפרתי לחבה, צעירה מצרייה יפהפייה ואינטליגנטית, שלימדה אותי דבר או שניים בנושא מחשבים ואינטרנט, שכמותה גם אני הרגשתי כל כך לבד, הייתי יושבת כמעט כל שעות היממה בכיסא הנדנדה שלי ליד החלון, וקוראת. לפעמים לא קמתי במשך שעות ארוכות, מתפללת שהזמן יחלוף מהר, שדודי ישוב מהלימודים, שיהיה עוד מישהו שאוכל באמת לחוש, מחוץ לדמויות הספרותיות שנדמה היה לי לא פעם בבדידותי שהן אמיתיות. אמרתי גם לחבה שהיום אני יודעת שיכולתי לנצל אחרת את הזמן שלי שם, זה היה באחריותי, ובמקום להתענג על אומללותי אפשר היה אולי למצוא עניין ושמחה גם מתוך מה שהיה לאותם ימים להציע.

נראה שהיה לנו תפקיד כלשהו בשבועיים האחרונים כאן בטראס, ובאותו זמן היה למקום ולאנשים שפגשנו פה משהו לומר לנו. אני  מקווה שהקשבנו היטב

מחר אנחנו בדרכנו לאלסקה, רכבת ואחר כך שיט לילי שיימשך הרחק אל תוך היום שלמחרת, משהו כמו 29 שעות שיט, שלאחריהן ננוח מעט ונמשיך עוד צפונה במשך כשישה עשר יום. גם שם כדאי שנקשיב , כל החושים מחודדים היטב, ואחר כך ואולי גם במהלך הימים נספר לכם עוד

א.

במפגש עם מייקל וחבה המצרים הרגשתי שמתרחש תיקון ואיחוי בכמה איזורי כאב אישיים שלנו.

האחד הוא הסיפור שלי של השבי במצרים: מפגש פנים אל פנים, מפגש מחובק וריגשי, המון סיפורים הדדים על מצרים ועל ישראל מפוליטיקה ועד חיי יומיום, סיפורי משפחה, חתונה, חברים מלווים בתמונות ובמוסיקה, משוחחים, מטיילים, אוכלים, מתארחים, מחליפים מתנות, שרים, בוכים וצוחקים.

השני הוא סיפור ההתחלה שלנו בקלגרי: להזרק ממקום חם למקום קפוא ומת. החיפוש אחרי אנשים, אחר תגובה כלשהי של חיבה ואיכפתיות, מציאת אנשים בשולי הקיום המיינסטרימי האמריקני התפל – תחילתה של זוגיות, תמימות, שותפות גורל זוגית, משפחתית בבית ומאבק קשה בחוץ בלימודים ובעבודה כשמייקל מספר על התוגה של יום ראשון בערב לפני שיוצאים לשבוע חדש של התמודדות בחוץ זה נשמע מאוד מוכר. גם הרגשת הניכור שלו יותר מודגשת כי היא לא רק על הרקע התרבותי של מהגר אלא גם במפגש עם המערכת החברתית של הילידים בה הוא עובד, שבחיי היומיום היא מורכבת וקונפליקטואלית הרבה יותר מאשר בסיפורי האגדות ובמשלים.

האזור השלישי הוא מפגש בלתי אפשרי מעבר לקווי ההפרדה הדתיים. כאן יש נוקשות רבה אצל מייקל כנוצרי אורתודוקסי שמגיב ברתיעה מול חילוניות או אמונה אחרת. כך למשל כאשר הקשבנו ביחד למוסיקה ולסיפור האישי שך קאט סטיבנס שהתאסלם והפך ל”צדיק” פילנטרופי מייקל לא היה יכול להתגבר על הביקורתיות שלו והפסילה המוחלטת שלו את הנטישה של הנצרות לטובת האסלאם. דווקא קו ההפרדה הזה נשאר הקשה והנוקשה מכולם, וחבל.

וכמובן, הקשה מכל היא ההתחברות ואז הפרידה והנטישה שלהם שם בתוך הדלות העויינת, הקפואה. מאוד הזכיר לנו את השנים הראשונות בקלגרי והניתוק הנוראי מהבית.

This entry was posted in יומן מסע. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>