ינואר 2011. אפילוג. ישראל



משהו נותר פתוח, ומשהו אחר גרם לכך שבשבוע האחרון התעורר הכרח לסיים את הרשימה שניהלנו בזמן הטיול. היה זה אולי טיול אחר שערכנו בסופש האחרון. זה היה למעשה סיור של ארגון נשות ווטש לשטחים הכבושים. סיור של שש שעות ששיאו מנת פלאפל בחווארה. שאליה דודי הוסיף גם סחלב חם ומתוק, כביכול לרכך מעט את החוויה. שום משותף אין בין שני הטיולים האלה. מעט פיסות ירוקות יפהפיות יש גם בכבושים, וכל הזמן אתה צריך להזכיר לעצמך שאלה לא שלנו. כמו גם הנופים עצומי השמים שמשתרעים מלוא הנוף באלסקה, יפים הרבה יותר, וגם הם לא שלנו. כלום לא שלנו. האמת היא שממש שום דבר בעולם הזה ככל הנראה לא שלנו, אולי מלבד אותה מנת פלאפל שהפכה לחלק ממני במהירות שהפתיעה אותי ואת גופי גם יחד. אולי רק אותו מזון היה לשלי בכוח הגריסה ותו לא. כל השאר, איננו שלי ואין לי כל זכות לנכס אותו. אמירות כמו פיסת האדמה הזאת היא שלנו מכוח צוו אלוהי כזה או אחר, או מולדת או שירה של מולדת, ודריכה על סלעי הוד וקדם ופרה ופוסט שלטון וצידקת מלחמות חמלת כיבוש כלום מכל זה איננו נכון.

אחרי ויקטוריה ביקרנו בקלגרי, מחוז בית, מעין בית, כי כלום כאמור איננו בית – אולי בגלל הנדודים הרבים שידענו. אבל קלגרי היתה מקום מגורים ואתר נפשי מכונן מהרבה בחינות בשבילנו, עיר בת כמליון תושבים שמעטים שמעו עליה מחוץ לקנדה. משתרעת לרגלי הרי הרוקי, מינוס ארבעים בחורף, יפהפהיה כל שאר עונות השנה שמצטופפות בתוך כשבוע ומשהו. שם גרנו שבע שנים, שם דודי סיים את הדוקטוראט. זה הביקור הראשון מתוך ארבעה מאז שעזבנו, שבו לא השתוקקתי כלל לבקר בבניין ששימש לנו מחוז בהלה וחרדה לחילופין, עד שדודי סיים – כן נסיים, לא נסיים, כן נצליח לא נצליח. אנחנו זרים, מועמדי הגירה, מגורשים בנפש, מ”מכורתנו” מקנדה (אם נסטה מדרך הישר) ובסופו של דבר לנו היה לאן לחזור. אלפים מנסים מזלם בכל מיני מקומות על פני הפלנטה הדווייה מהגרים עד יומם האחרון, בעוד ילדיהם צומחים על קרקע נוכריה. הם נולדו בה אבל לוליא היו הוריהם מחפשים לעצמם מקום טוב יותר היה הבית שלהם מקדמת דנא נותר ביתם לעולמי עד. 

השבת באוטובוס שחלף על פני התנחלויות פורחות וכפרים פלסטינים מגודרים ומורכני ראש חשבתי לי שאולי בכל זאת היינו צריכים להישאר שם, בקנדה, כדי שלא לשאת את אשמת הכיבוש על מצפוננו. אינספור פעמים חפרה המחשבה הזאת ודומותיה בורות במוחי. ככל הנראה אין לה פתרון, בחרנו את שבחרנו אחרי שמונה שנות העדרות, לשוב הנה ולהיות כובשים וגם עוד דברים יוצרים יותר ומכאיבים פחות. היום כבר אינני יודעת תמיד מה המשמעות של הבחירה הזאת. הפלאפל היה טעים, הסחלב והכנאפה היו מרהיבים בצבעיהם, מפליאים במגעם עם החיך, אי אפשר היה להפסיק לאכול. וגם חשבתי לי שאני אוכלת ממעשה ידיהם של הנכבשים, שחייכו אלינו בנועם ועקבו אחרי פי הלועס לראות את התענוג, עוד פרדוקס תמוה. רציתי לשאול למה לא ייקרו  את המנה, למה היא עולה רק שלושה שקלים, למה הם מתענגים על התענוג שלי, ובמקום כל זה רק הנהנתי בשמחה ואמרתי טעים, טעים. ואולי זה מה שמחבר בין הכובש לנכבש. אולי אם היו כל כדורי הפלאפל נשרפים או היו מושלכים בוערים כנגד פני היה הכל מובן הרבה יותר.

את פרק קלגרי סגרנו ככל הנראה בביקור האחרון. פגשנו שם את מיטב חברינו משכבר, אלה שנותרו שם, ואלה שהגיעו בינתיים, הבחירה במקום נדמית משונה מתמיד, היה קר  וכלום שם לא מושך מספיק, לא מפתה.

היעד הבא היה סן פרנסיסקו, ועמק הנאפה, יופי קרוב יותר, מובן  יותר, משהו שבנסיבות שונות יכול היה להיות בחירה טובה. אבל לא. אנחנו בחרנו לשוב “הביתה”.

כשחזרנו באוקטובר היה לי כל כך הרבה מה לומר על הביקור הזה, על היהודים החדשים שפגשנו, שאינם עוד עיוורים לפשעינו כאן. אבל מאז חלפו להם ארבעה חודשים, והצלחנו במאמצים כבירים להתגבר על הייאוש התהומי שנלווה לחזרה, ומשום מה נפלאותיה של ה”אמריקה” דהו מעט, הגעגוע התיישב במקומו הקבוע, ברום הבטן קרוב ללב, ממתין לרשות להתעורר מנמנומו, נוסעים שוב.

בינתיים לא נוסעים שוב, אבל סן פרנסיסקו על גלריות האמנות שלה, והים והגשר והחיים הנעימים ברחוב, פיתו עד כאב, כדאי להניח  להם לעת עתה. ניו יורק לעומתה מכאיבה ללא הרף. גם כשהגעגוע בשיא נמנומו, שרעפים ממש – אפשר לקרוא לזיכרון החוויה, בכל זאת טלפיים טורפניות של חיה יש לגעגוע הזה, ולזיכרון שנלווה אליו. (פתיחת התערוכה לזיכרה של חנה סנש היתה ארוע מוכר, עם הנעימות והתסכול הידועים, לא כאן המקום. נושא לפוסט נפרד.) אבל ניו יורק שיש להכיר רק ברגליים כובלת, מכריחה אהבה.  אי אפשר לעזוב, אפשר רק לקרוע את עצמך ממנה. וזה מה שעשינו אחרי כשבועיים, מותשים על סף דיכאון שייפרוץ עם הנחיתה בבן גוריון, ושייתלוו אליו ההחלטה הנחרצת שאסור לנסוע לזמן ממושך כל כך, שאז עם השיבה הביתה עצוב מאד.

מחסום חווארה נטוש, אין יוצא ואין בא, שורות הפועלים, המבקרים, מבקשי העבודה, המטופלים למיניהם, עזבו ועומדים עכשיו בתור במחסומים אחרים. מטעי הזית מגודרים בעליהם מסורבי מעבר, הענפים רוכנים לעבר הכביש, מתחננים למגע יד מסיקה שתקל את משא הזיתים מגבם. אפשר היה להביט בנופים האלה, כמעט רחבי ידיים, אבל זה איננו הביטוי הנכון, גם לא מבחינת המימדים אחרי קנדה, אבל פיסות של ירוק מרהיב, מזעזע, יש שם. ובכפר ששכחתי את שמו סיפר לנו אבא של נער אחד על עינויי הנפש והגוף שעבר בנו בן החמש עשרה שנלקח למרתפי השב”כ ושב משם מת מהלך. אפשר היה שלא להרגיש את מגפינו רומסים את הפיסות הירוקות הללו שאינן שלנו. אפשר היה להתעלם כי העשב עם הרוח שב כמעט מיד למקומו, מעלים את הרמיסה שלנו, אבל אי אפשר היה לעמוד בשמן הזית הסמיך, בעל הגוון הזהוב העמוק, וניחוח הזיתים הארוזים בבקבוק מי עדן שהציע למכירה אביו של הנער שביקר במרתפי השב”כ. ואנחנו, כל נוסעי האוטובוס, הוצאנו את ארנקינו, שלפנו משם שטרות נפשעים, ושלימנו. קנינו הכל. שילמנו מעות דמים, כדי לנקות מצפונים, כדי לסמם את  תחושת הייאוש  בטעם דם. זית נפלא כנגד טעם הדם. נסו זית, נסו פלאפל בחווארה


Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע: 12.9. ויקטוריה

אומרים שויקטוריה, הבירה של בריטיש קולומביה, והעיר הגדולה שעל האי ונקובר, מתאימה לזוגות בירח דבש ולאנשים שרגלם האחת כבר בקבר. באנגלית המשפט מתחרז, תנסו.

ובכן, אנחנו כנראה מרגישים קצת מכל אחת מהאפשרויות, תלוי באיזו שעה משעות היום מדובר. ההתרשמות שלנו שמתעצמת עם כל ביקור, היא שזו עיר מושלמת. הן מבחינת מזג האויר, במונחים קנדיים כמובן, והן מבחינת היופי והשקט, הביטחון, שמחת החיים שהמקום משדר. חופי האקיינוס משתרעים סביב סביב, מרינה במרכז העיר משמשת מעגן לספינות מכל המערב, ארה”ב וקנדה כאחד, והעיר עצמה מתוקתקת, אלגנטית, משוייפת כמו ציפורני אשה מטופחת במיוחד. גם המהגרים נטמעים בה בקלילות שככל הנראה לא מאפשרת להם לבלוט יתר על המידה. הבתים יפהפיים, צבועים בצבעים שונים, חלקם בתי מידות עשויים אבן, בתים היסטוריים עד כמה שקנדה יכולה להעיד על עצמה כמקום ותיק, ואגמים  ראויים לשחייה בקיץ, ולהקפה בכל עונות השנה. אנחנו הקפנו אתמול בבוקר את אחד האגמים בשביל הנמתח בתוך היער, עשרה קילומטר אורכו. אמנם עצרנו למנוחה ובננה על ספסל באמצע הדרך, ובכל זאת הרגשנו גאים, מה גם שלא פחדנו עוד מדובים (שאין על האי בכלל), רק מקוגרים, מעין חתול בר או משהו כזה שמסתובב ביער המקיף את העיר ומאיים על תיירים מבוהלים מארץ הקודש. לא פגשנו בו, והשלמנו את הסיבוב בשלום.

בחישוב שערכנו הגענו להכרה שזהו הביקור השביעי שלנו כאן. אנחנו באים כי ג’יין ודאג כאן. אנחנו חוזרים ובאים כי ההאמים (עם אם אחת בסוף המילה, אולי כדי שתהיה יותר כשרה) הם כבר שלושים שנה חלק כל כך מהותי מחיינו. בפעם הראשונה שג’יין הזמינה אותנו לארוחת שישי במאי של שנת 1982 לא היה לנו כמובן כל מושג שנהפוך למשפחה,  שבנותיהם קייטי וקארן בנות השלוש והחמש ילוו אותנו ואת ילדינו במסע החיים. שגם עשרים שנה אחרי שנעזוב ונחזור ארצה,  ימשיך הקשר ויתפתח , ויהיה לחלק אינטגרטיבי מחיינו, לפחות לגעגוע יומיומי..

ההאמים הם נוצרים אונגליסטים מסוג נדיר. אמונה היא חלק גדול מחייהם. לא אמונה ממסדית כפי שאנחנו מכירים אותה, אלא אמונה בכתובים, ישנים וחדשים כאחד, שסביב פיענוחה הם מתנהלים. דאג, רופא מצליח, מקדיש כבר שנים את זמנו הפנוי (ויש הרבה תחת ידו) ללימוד ההתקופה הנוצרית הראשונה, ובעיקר חקר גלישת היהדות אל תוך הנצרות. התפר הזה הוא שמעניין אותו.  מפגשינו, בנוסף להיותם חמים ואוהבים, רוויים צחוק ודיונים על היומיום, גידול ילדים, משפחתיות מתרחבת ומשתנה,  תרבות ומה לא, נסובים גם סביב המימד ההיסטורי של הקיום היהודי והנוצרי, החיבור ביניהם. נושא שביומיום שלנו לא מוצא לו שומקום, במפגשים אתם עולה שוב ושוב, והמעניין הוא שהם הולכים בדרך חתחתים מחפשת, מסתקרנת, מתהווה כל הזמן, משתנה תדיר ומוצאת לה כל פעם מקום אחר בתוכם.  אנחנו, לעומתם, משעממים בחוסר האמונה שלנו, נטועים במקום שנחצב לנו מקדמת דנא, לך תדע איך נוצר, ועל כל פנים זהו מקום חילוני ונטול תחושות מיסטיות ברובו (למעט יידעונים מספר שחטאתי בהקשבה לדברי הכסילות שלחשו באוזני במהלך השנים). ויחד עם זאת, הדבר היחיד שאנחנו באמת חלוקים עליו, ההאמים ואנחנו, הוא התפקיד של ישו. אנחנו רואים בו כמובן דמות היסטורית ותו לא, בעוד הם מאמינים בקיום המיסטי, בישותו הקוסמית (מלשון קוסם), בן של אלוהים או אלוהים, ככל הנראה שתי המהויות האלה באופן סימולטני. ובכן, למרות הפער הזעיר הזה בהשקפת העולם, אנחנו מסתדרים לא רע כבר שלושים שנה, וכבר נשכח מאתנו מתי הפסיקה ג’יין לנסות להראות לנו את האור, והתרווחה בתוך האהבה שלה אלינו. מאז הוקל לכולנו, והמשכנו לגלות עניין אלה באלה, נטולי תשוקה להוכיח אחד לשני את צדקת דרכנו. ועכשיו, כשאנחנו כאן בפעם השביעית, ולג’יין ודאג נכד מנישואי בתם קייט לג’וני, אנחנו מרגישים קצת כמו סבא וסבתא, והילד  ממיס את ליבנו, ומזכיר לנו איזו כברת דרך עברנו יחד..

את הסיפור של קייט וג’וני כבר שמעו כמה ממיודענו, אבל בטרם אציע אותו למפיק הוליוודי, אפרוש אותו כאן: ההאמים הם מושיעי עולם מהסוג עליו קוראים בספרים, לעתים בעיתונים. “חסידי אומות עולם” מתאים להם גם כן. כשהכרנו התגורר בביתם צעיר שעשה אז תואר שני בהנדסה, טיפילומה שמו וגובהו כמעט שני מטר, כמו גם רוחבו. הוא מהאי טונגה הסמוכה לאיי פיג’י. הוא התגורר אצלם במשך שבע שנים, הספיק לשמרטף על עמר התינוק שלנו בקלגרי, שטוען עד היום שאת מעט הבטחון שהרגיש בחייו שאב מזרועותיו החסונות של טיפי, (ויש תמונה שמתעדת את זה). כשעברו ההאמים להתגורר בויקטוריה גילו באחד ממסעותיהם לוונקובר העיר, הנמצאת מעבר לפיסת מים על היבשת (מה שנקרא באנגלית מיינלנד) , את ג’וני, נער מעורב, אמו גרמניה ואביו אינדיאני. הנער הסתובב ברחובות ונקובר, היה מחוסר בית, לא ידע קרוא וכתוב, והוריו מהם ברח בגיל ארבע עשרה חיו הרחק מהעיר, בשמורה שבה חי השבט שאליו ג’וני משתייך.. הוא היה אז מכור לסמים, וגם סחר בהם בהצלחה לא מבוטלת, מה שהעיד על פוטנציאל לא מבוטל. ג’יין ודאג אספו את הנער לביתם, והוא גדל ובגר כבנם במשך כעשר שנים. הם החזירו אותו ללימודים, והוא השלים פערים, למד קרוא וכתוב, סיים תיכון, השתלם במיומנויות מערביות שאם תשאלו אותו עד היום הוא מתנכר לחלקן, והיום הוא מסיים דוקטורט במשפטים, עטור מלגות הצטיינות, והוא נשוי לקייט, בתם הצעירה של ג’יין ודאג, שבבית הוריה גדל. ג’וני הוא אם כך גם בנם וגם חתנם של ההאמים, והערבוב הזה, לא קל אבל מעניין, האריך את תקופת ההתלבטות של הזוג הצעיר בשנים לא מעטות. קייט, גם היא עורכת דין, אשה עצמאית ואינטליגנטית, התלבטה במשך שנים אם זו הבחירה הנכונה בשבילה. בסופו של דבר בחרו השניים נכון, והם זוג מדהים, יפה באופן יוצא דופן, ואוהב. למרבה הפלא התנערו שניהם מכל אמונה שהיא, מה שמעיד על גדלות ההורים, המקבלים את בחירתם של קייט וג’וני בכאב לב ובאהבה. כשקייט וג’וני נוכחים בתפילה שמקדימה כל ארוחה, הם מקפידם להשמיט את שמות האלוהים השונים השגורים בפי הוריהם, ובעוד התינוק אדום השיער שלהם (טאטו’ז- כוכב בשפתו של ג’וני) מביט בהם בסקרנות אין קץ, ובהשתוקקות לפיסת הסטייק שאביו האינדיאני בוצע לחתיכות קטנות למענו, מברך ג’וני בברכת: To All My Relations.

נוכחותו של הטבע בחייהם של הזוג הצעיר שיוצאים לקמפינג ממושכים של שבועיים עם התינוק הקטן, חשובה מכל אמונה דתית. כך סיפרה לי קייט. היא אמרה את הדברים בעודנו צועדות בשביל סבוך בתוך יער הצמוד למעונות הסטודנטים באוניברסיטה (שכל כך הזכירו לנו את ימינו כסטודנטים בקלגרי) שם הם גרים. קייט היא בחורה רזה מאד וחזקה להפליא. היא צועדת בעוז ומהירות, קולה שקט ובוטח. בכל פעם שאנחנו נפגשות אנחנו מוצאות זמן לנהל שיחה חשובה אחת. זו היתה אותה שיחה שהתנהלה ביער. ובעודה מספרת לי שהכאב על אובדן האמונה גדול בעיקר בשל האכזבה שהוא מסב להוריה, חשבתי לעצמי שיש לה ולג’וני עוד בכל זאת כברת דרך ללכת בנושא הזה מול ההורים. ידעתי גם, ואף אמרתי לה, שהמסע שעברו מהיום שהגיע ג’וני הנער יפה התואר והאבוד לביתם הוא פלאי, ובסופו של דבר הרבה יותר מתוק ממר, ואני בטוחה שמשפחתם תעמוד בכל תלאות הדרך.

א-

Posted in יומן מסע | 2 Comments

יומן מסע: 11.9. פרידה מטראס

בלב כבד נפרדנו מהאינדיאנים הפרטיים שלנו. המונח הקולוניאליסטי הולם פה, משום שבמהלך שהותנו בצפון עלתה שוב ושוב ההתייחסות  המזיקה של האדם הלבן אל “בני האומה הראשונה”, והעובדה שלמעשה הוכחדו מליוני בני אדם בידי מי שחשבו שקדמה והרחבת אופקים פירושן כיבוש קרקע לא להם. הפרידה היתה קשה, משום שידענו שלא במהרה ניפגש שוב עם לי, וונדה וג’יימי. לי רואה עצמו כאיש זקן , אינו מטפל בסכרת שהוא חולה בה, ואפילו צעידה קלה ביער מכבידה עליו. וונדה, האמונה על השמירה עליו -שמבוגר ממנה בשלושים שנה- לא עזבה מעולם את המחוזות ההרריים, וג’יימי בן העשרים, שנפשו עדינה ומבוהלת, מחפש את דרכו. היה לנו ברור שההזמנה לביקור אצלנו לא תתממש. ואולם אנחנו דאגנו לשמור על רוח אופטימית, נפרדנו בחיבוק חם עם הבטחות משמחות, וונדה, בעודה חובקת אותי בזרועותיה בחוזקה, דחפה לידי שקית עור קטנטונת ולחשה, “עשיתי את זה במיוחד בשבילך, זה ישמור עליך”. היא הביטה בי בעיניה הבוהקות, בעודי פורמת את השרוך המהדק את השקית. אצבעותי התקשו לשלוף את התכולה הדחוס בתוכה.”תוציאי”, דחקה בי וונדה בהתרגשות. מן השקית נשלפו אבן קריסטל חצי שקופה, ואחריה, חפץ מעוקל ודוקר, קשה למגע. בתוך כף ידי היו מונחים השניים, אחד מוכר ומגעו נעים וחלק, והשני שפיענוחו ארך שניונת, משום שהיה זר , ומשום שלמראה ציפורן הדוב הענקית הוצפתי בבת אחת בתחושות סותרות של חשש ואיום, וגם התרגשות וסקרנות, כל מה שחשתי כלפי החיה המדהימה הזאת כל כך הרבה שנים, עוד מאז שחיינו בקנדה. וונדה, ערה למה שהחיה הזאת מעוררת בתוכי, חשבה להעניק לי את האיבר של החיה האימתנית, כדי שאשא אותו עמי באשר אלך, משהו שהיא מאמינה שייתן משמעות נוספת לחיי. שאלתי אותה אם זו ציפורן של דוב שהיא צדה בעצמה, והיא, מחייכת אלי מתוך העורבים שהם עיניה, אמרה שזה לאו דווקא אחד מהדובים שיצא לה לצוד בעברה, זו ציפורן שיש לה כבר המון זמן. החזרתי בזהירות את מתנותי אל השקית, חיבקתי את וונדה ואמרתי לה שמעתה תלווה אותי השקית באשר אלך. תחבתי אותה לתיקי, וכשהמטוס המריא והחל לשוט מעל להרים העצומים, נפרדתי שוב מוונדה בלבי, מבטיחה לה שאשא עמי את שלל המתנות  שהוענקו לי בחודש האחרון. שעה וחצי אורכת הטיסה בחזרה דרומה אל הציווליזציה המוכרת. שעה וחצי מעל לפסגות משוננות, מכוסות שלג ברובן, ואגמים קטנים נסתרים שנחצבו במשטחי סלע מציצים מדי פעם מתוך הבוהק הלבן. מולי שייט ענן לבנבן, כמו מלווה אותנו בדרכנו, ומתוך ערפיליו הביטו בי שני כתמים כהים שהזכירו לי את חיוכה של וונדה, ואת הבטחת ציפורן הדוב ..

- א

Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע: 6.9. אלסקה-יוקון-אלסקה. מתקרבים לסיום

גם דרכים שהן על פסגת העולם מגיעות לסופן, בצומת “טי” שיגרתית, ללא הדר ותפארת. שם, על הכביש הראשי והיחיד שמקשר את אלסקה עם שאר העולם דרך קנדה, שהוא פתוח כל השנה.

אנחנו עוצרים בעיירה עם השם הסתמי “טוק” שהיא לא יותר מאוסף של מוטלים, מסעדות, תחנות דלק וחנויות דרכים המשרתות את מי שהגיע לאלסקה בדרך המלך היבשתית. מקום מוזר, וכשאנחנו יוצאים מההצטיידות אנו זוכים לראות את אחת מהשקיעות האלכסוניות המדהימות ביותר דווקא בנוף השטוח הזה שאין בו כל יחוד, חוץ מהיותו שהוא כל כך צפוני ששמש הקיץ נעה לאפקו באופן מעגלי אלכסוני ומייצרת צבעי כתום-אדום-סגול מרתקים.

וכך, מתוך ההשראה החושית הזו תפסנו רוח שובבה והחלטנו גם הלילה לישון במכונית. בחניון חביב, שלשלנו $15 למעטפה, והתארגנו לשנת לילה. אלא שבנקודה זו כנראה שהטמפרטורה צנחה לאיזור הקיפאון (שקי השינה הזולים שקנינו טובים רק עד 7+ מעלות), כך שלקראת הבוקר הייתי צריך לחפש את כפות הרגליים הקפואות שלי לאחר שמשום מה החלטתי לישון על גבי שק השינה ולא בתוכו. זו חוויה שסיימה את הרפתקאות החניונים שלנו ומכאן ואילך החלטנו לישון במקומות מוסדרים.

למחרת יצאנו לנסיעה מדהימה לאורך הקלואן שהוא חלק ממספר שמורות טבע בארה”ב ובקנדה שביחד יוצרים את הפארק הגדול בעולם, ובו רצועת הרים עם קרחונים הגדולים ביותר מחוץ לחוג הקוטב והפסגות הגבוהות ביותר בצפון אמריקה בכלל.

בכניסה לפארק צילמתי אוטובוס תיירים שתמונות הדובים שעליו יוצרים אשלייה של קירבה לאותם דובי גריזלי ודובים שחורים שאמנם נמצאים שם בקהילות גדולות.

בלילה ישנו בבקתת עץ בחניון מקסים בשם COTTON WOOD .

שם השקיעה היתה ממושכת ומדהימה אף יותר, בהשתקפויות של ההרים מכוסי הקרחונים והשלג ובמימי האגם שלא היתה בהם אפילו אדווה אחת.

לא הכל היה מושלם: השירותים מוקמו בביתן חיצוני והיציאה עם פנס באמצע הלילה בארץ שורצת דובים זו לא היתה תענוג, ואני לא יודע אם לזקוף את מהירות התנועה הזריזה שלנו לשירותים וחזרה לקור או לדובים.

למחרת יצאנו לאיזור שנקרא בשם הסתמי “צומת היינס” בדרך עצרנו במקום מקסים בו מצאנו מספר צריפים קטנטנים המשמשים לקבורה עד עצם היום הזה, יחד עם בקתות עתיקות מאוד.

בדרך עצרנו אצל זוג זקנים מטורפים למדי אך חביבים שגרים להם כך לבד באמצע השומקום. אנחנו בינינו החלטנו שהם יהודים. הם לא ממש אישרו זאת אבל הפליאו בסיפוריהם. זה מוזר, אבל ככל שנקלעים לחברת אנשים יותר מבודדים, מגלים שהצורך שלהם לספר על עצמם גדול יותר. פרדוקס.

אותו זקן חביב מלחים אלפי רכבות זעירות למסמרים של מסילת הברזל שפורקה שם לפני כמה שנים, וממכירתן הם כנראה מתקיימים, אם אפשר לקרוא לזה כך. הם נראים שמחים ומרוצים וכל הזמן עקצו זה את זו בחדווה, כך שגם בידור לא חסר להם.

כאשר הגענו לתחנתנו האחרונה ב”צומת היינס” פגשנו זוג נורווגים שמטיילים בכל העולם (מה רע להם בנורווגיה?) ויכלנו לקבל קנה מידה ממטיילים שטוב להם היכן שהם נמצאים כמו גם במקום ממנו באו, אינם בורחים משום מקום. מין אזרחי עולם שמסיירים בו בשלווה.

בערב עוד הספקנו להגיע לאחד הפארקים עם השקיעה, ישבנו מסביב למדורה במעגל והקשבנו להרצאה מרתקת על דובים. זה כנראה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות חוץ מאשר להתקל בהם באמת ומקרוב. כאשר המדריכה הציגה פוחלץ של דוב, הכלב שישב והאזין עד אז בשקט, נכנס לאטרף של ממש.

למחרת סגרנו את המעגל והגענו די מוקדם להחזיר את המכונית בוויטהורס, ועוד ברגע האחרון ממש, נכנסנו לבית מלאכה של ילידים המגלפים בעץ ובמקרה התחלנו לשוחח עם המדריך הראשי שאחר כך התברר שהוא אחד מהמגלפים ידועי השם בקנדה ובארה”ב. שמו Wayne Price

http://www.silvercloudart.com

אדם צנוע שבנוסף לאומנותו הרשים אותנו גם במנהיגות החברתית שהפגין מתוך ראייה היסטורית כוללת, והמליץ לנו למהר למוזאון שבמחלקה לאומנות בקולג’ המקומי, שם עדיין מוצגת סירת הקנו אותה בנו 19 מגלפים צעירים כחלק מפרוייקט תרבותי, Awakining Spirits: Sun Dog Carvers, ואגב כך גם עברו תהליך מדהים של ריפוי ריגשי מתוך שהתחברו לסיפורים ולעשייה הטקסית בבנייה המשותפת של הסירה המדהימה הזאת.

www.northernculture.org

הסירה המוצגת שם מדהימה, ולא פחות מכך מדהים הסיפור על העשייה החינוכית-טיפולית שבבנייתה. בתערוכה מקבילה זכינו לראות תצוגה של בובות בלבוש אסקימוסי מסורתי משבטים ותרבויות שונות של הפרובינציות הצפוניות ולקרוא את הסיפורים הנלווים המועברים בתרבות אורלית זו מסבתא לבת ולנכדה גם דרך העשייה האומנותית העוברת מדור לדור אם בגילוף ואם באומנויות אחרות.

מדהים לא פחות היה הסיפור של המדריך המגלף בעץ: הוא תאר כיצד דרך עבודת הגילוף של עמודי טוטם ומסיכות מתקיים תהליך טיפולי של התמודדות עם תוצאותיו של הדיכוי הקולוניאליסטי שניכר בעיקר בשיעור הגבוה של בעיות אלכוהול, אלימות ופשע

מכאן בדרך לטראס פשוט חזרנו על עקבינו: אוטובוס, רכבת, יומיים בסקגוואי, מעבורת ישירה במשך יומיים לפרינץ-רופרט ומשם באוטובוס ליום האחרון בטראס ופרידה מחברינו שם

על כך תספר אילנה בפוסט הבא: הפרידה מלי, מוונדה, ממיקל וחבה בטראס והמפגש עם ג’יאן דאג בויקטוריה. אנו גם מבטיחים להעלות תמונות בקרוב

- ד

Posted in יומן מסע | 1 Comment

יומן מסע: 24.8. יוקון ואלסקה – המשך

יוצאים לדרך ל”פאריז של היוקון” דאוסון סיטי שהיא בירת המחוז בתחילת המאה שעברה עת הגיעה הבהלה לזהב לשיאה וכמובן שיותר אנשים עשו כסף מאותם אנשים שרצו לעשות זהב בדרך של עבודה ושירותים מכל מיני סוגים עבור אותם שהטירוף להתעשר הצעיד אותם מבוססים בשלג לערוצי הנהרות חופרים ומנפים זהב ושם הלכו לאיבוד. רק מעטים, כרגיל, התעשרו.

ואנחנו יצאנו בעקבותיהם בדרך הקלונדייק האלכסונית וכל קילומטר אנחנו נמצאים יותר צפונית ויותר מערבית לעבר טונדרה קפואה שנראית יותר דלילה ויותר שברירית בתוך נופים רייקים עצומים רחבי ידיים יותר ממה שידענו מקודם.

אנחנו עוצרים ליד כל אגם ומצלמים, מחפשים דובים ומוצאים כל מיני חיות אחרות : מנשרים ועד ברווזים, מסנאים ועד שועלים אבל באופן ממש מתריס הדובים אינם נראים בשטח, למרות שאנו מתאמצים לראות אותם בכל צללית שבין העצים. רק נוכחותם האניגמטית והמאיימת נמצאת ביערות הצפוניים האלה וכן בשלטים ואזהרות בכניסה לכל פארק ולכל חניון.  הארץ הזאת עצומה לכל הכיוונים, ויש בה רק כביש אחד משובש על אדמת פרמה-פרוסט (קפואה תמידית) וצמחייה שיודעת אור (וקצת חום) שמש לשעות ארוכות בקיץ, אך לימים ספורים ממש, ורק אפשר לשער את החשיכה הקפואה שיורדת על הארץ הזאת עוד זמן קצר אחרי שאנחנו נסתלק משם

ומי המטורפים שחיים שם?  מתי מספר שאינם נוטשים את הטריטוריה הזאת וכנראה שמאוד אוהבים את החיים המוזרים כאן.

לאחר נסיעה ארוכה אנחנו מגיעים לדאוסון שנראית פחות כ”סיטי” (ועוד פחות מזה כ”פאריז”) ויותר כתפאורה של עיירת בוקרים שקפאה בזמן, ומפשירה רק כדי לקלוט את אלפי התיירים שמגיעים באוטובוסים ענקיים ובקרוואנים מפלצתיים. אנחנו מחליטים לנסות לישון באחד החניונים בתוך המכונית, ואמנם שעות הערב ארוכות וקרות, ואנחנו מכונסים בתוך המכונית, בשקי השינה, ומידי פעם מגיחים עם פנסים בריצה לביתן השירותים ובחזרה למכונית. קור מקפיא ועלטה מוחלטת, עם המון כוכבים אבל ללא זוהר צפוני, וללא דובים, לצערנו ולמזלנו.

מגיעים לדאוסון סיטי ומשתכנים באחד המלונות, תוך זמן קצר חוצים את הרחובות הספורים, מבקרים במספר אטרקציות מקומיות, ואפילו בקולג’ המקומי ללימודי אמנות חזותית (מפנטזים על עומר שלומד או  נכון יותר מלמד שם) ועולים על ההר הסמוך בכביש מתפתל דרך העננים וצופים מההר מלמעלה על העיר דרך קרעי העננים ויכולים לראות שזה בעצם לא יותר מכפר קטן עד בינוני, שעם בוא החורף האימתני, ישאיר שם חיל מצב זעיר עד הקיץ התיירותי הבא.

למחרת אנחנו יוצאים להתפצלות של דרך ארוכה ללא מוצא שנקראת כביש הדמפסטר, שזו דרך עפר שארכה כ-700 ק”מ והיא חוצה את הטונדרה בצורה אנכית ממש בדרך לים הארקטי.

זו דרך מיתולוגית ממש שאין בה נפש חיה, והנוסעים בה מוזהרים לקחת אוכל ודלק וגלגלים להחלפה. ובקצה הדרך – פארקים שאין אליהם גישה וכמה כפרים של אסקימוסים, אבל העיקר הוא שיש הילה מיוחדת סביב הדרך הזו, ואנחנו החלטנו לנסוע לגעת בחוויה זו ולו רק ל 80 הק”מ הראשונים עד לפארק הטומבסטון שלאחר שחוצים בו את קו פרשת המים, בגלל גובה ההרים נמצאים כבר בהאביטט ארקטי סתווי וזאת עוד לפני שחוצים ממש את חוג הקוטב הצפוני (66 מעלות) שזה דורש להתמיד עוד כמאתיים ק”מ נוספים צפונה, וזה כבר נראה די מפחיד ולכן אנחנו קובעים לעצמנו נקודה דמיונית שרירותית בלב השממה הירוקה-כתומה האינסופית מעוטרת ההרים, הסלעים והקרחונים ומשובצת האגמים – וסובבים על עקבנו דרומה למרכז המבקרים, ושם לאחר שאנו מוזמנים להתחמם עם תה ולביבות אסקימוסיות (בעצם מאוד דומות לסופגניות שלנו) מצטרפים לשתי זקנות חביבות שהן מדריכות טבע מטורפות על טבע בכלל ועל בונים בפרט (שכל הזמן מתווכחות ביניהן) ואנחנו יוצאים לסיור רגלי לאחת הבריכות שהבונים בעצמם בנו ע”י סכרים עצומים, ושם גם הקימו לעצמם מבנים אדירים בני קומותיים, פלא ארכיטקטוני של ממש! וכל זאת הם עושים, אותם יצורים צנועים חסרי צורה (נראים כמו נקניקיות ענק שצפות בנחת במימי האגם שהם עצמם יצרו), תוך שהם נושאים בשיניהם ענפים ענקיים לצורך המשך הבנייה שאינה נפסקת לעולם.

בדרך חזרה, פתאום אנחנו מפתעים גור דובים שמנסה לחצות את הכביש ומביט בנו בסקרנות אך גם בחשש, ואז נחוש בדעתו הוא עובר בקיצות גמלוניות אך זריזות את הכביש ונעלם לו בעובי היער ממש כמו שהופיע.

חזרנו הרוסים מעייפות לדאוסון סיטי ונשאר לנו חלון הזדמנות צר של יום אחד לעבור בדרך 5 שחוצה לאלסקה. זו דרך מיוחדת במינה שנקראת גם בשם top of the world highway , שזו בעצם דרך עפר וחצץ שכל פעם מתמוטטת בגלל שהיא בנויה על בסיס אדמה קפואה למחצה, וזה בדיוק מה שחייב את סגירתה ונותר לנו רק חלון הזדמנות של יום אחד שבו העבירו את המכוניות בשיירה, אלא שבאותו בוקר התעוררנו לערפל סגרירי ולא היה ברור אם הדרך בכלל תפתח בתנאים אלה.

למזלנו הערפל התפוגג וחצינו את נהר היוקון העצום על גבי מעבורת זעירה ואז הבנו מדוע ניתן כינוי זה לדרך שהיא מתפתלת לכל ארכה על קווי המתאר המקשרים את פסגות ההרים העצומים ומכל עבר רואים שורות שורות הרים מיוערים ופסגות מושלגות שהולכים ומכחילים עד אין קץ, נכנסים ויוצאים מהעננים חליפות, והדרך אינה מסתיימת וזה בכלל לא מה שנראה במפה. לבסוף מגיעים לנקודת בקורת גבולות זמנית (משום שהדרך חסומה במשך כל החורף ממילא) ובמקום המשונה הזה מתענינית יותר אם יש לנו עגבניות ומלפפונים מאשר בבדיקת הדרכונים. מיד עם מעבר הגבול אנחנו מגיעים לישוב של איש אחד שנקרא בשם המתאים למקום boundary.

מקבל את פנינו זקן חביב ומוזר כחול עיניים שחי שם לבדו, ומאמין בחופש המוחלט בתוך ממלכתו המוזרה עליה הוא מגן בחירוף נפש מיישות מדינית שממילא כמעט ואינה נוכחת. המקום מעוטר במזכרות מכל המבקרים הפוקדים את המקום, ולכל אחד הוא נותן את ההרגשה שהוא היחיד שאי פעם פקד את המקום. לאחר שהוא מוסיף שטר כסף וכרטיס ביקור שלי לתקרה ולקירות הוא מספר לנו (רק לנו או לכולם, מי יודע ?) את סיפור חייו ומראה אלבומי תמונות המתארות אירועים שלא ניתן להאמין שאמנם קרו: השתייכותו לשבט אינדיאני, עבודות גילוף מדהימות בקרח, הריגת דוב שעקב אחריו במשך שבועות ולבסוף ניסה להכנס לביתו, צילום בו אפשר לראות רוח רכובה על אופנוע מגיעה לאזכרה לזכרו של ידיד שנהרג בתאונת אופנוע, ועוד כהנה וכהנה על חייו האישיים, בין הטסת מטוסים זעירים, רכיבה על סנו-מוביל, צייד וחיפוש זהב, הוא פורש את פילוסופיית החיים שלו הדוגלת בעצמאות מוחלטת, בוז למירוץ המערבי אחר כסף והצלחה ובחוויה שלמה של כל רגע בחיים, והוא מדגים בידיו כיצד כל דבר בחיים שעבר אותנו נעלם מאחורינו ואיננו רואים אותו עוד, בבחינת אדם הנוסע במהירות ולא שם לב כלל לנופים החולפים על פניו. הוא גם אינו מאמין בדאגה לקראת העתיד שממילא אינו מגיע כמו שאנו חוזים אותו. הוא אומר שהוא מאמין שהרע מגיע בסוף בכל מקרה אבל חבל על הדאגה המיותרת שבשבילה מפסידים את  הרגע הטוב או שמבזבזים אותו בדאגות לקראת מה שיבוא או לא יבוא. וכך עוד ועוד, שיחה שיכולה שלא להגמר עד לרגע שעוצרת עוד מכונית, והמבקר הבא נכנס איתו לשיחה מאוד אישית…וחוזר חלילה…ואנו מבינים שזמננו תם. איש מוזר בעולם הזוי באמצע הטבע, במקום שבין שתי מדינות שלא ממש נוכחות, במגע אינטנסיבי עם אורחים לרגע, וכל זאת רק למשך תקופה קצרצרה של קיץ לפני שהחורף מגיע ומנתק אותו לחלוטין מהעולם כולו ומאפשר לו להתקיים בבדידות ואי תלות מוחלטת .

מעברו האמריקאי של הגבול מתארגנת שיירה חד פעמית ואחרונה לעבור את הדרך לפני שתסגר לעבודות שיקום לאחר שחלקים נכבדים ממנה התמוטטו. זו שיירה של עשרות מכוניות וקרוואנים שהתרכזו במהלך השעות האחרונות וכולם ממתינים בשקט לפני שיוצאים לדרך שהיא באמת משובשת וארוכה, שוב על פסגות ההרים. דרך שלא נגמרת בנופים מהממים, ופתאום בתוך הדממה הזאת נכנסת לשידור איזו תחנת רדיו מוזרה אולי פירטית ומשמיעה לנו שיר מדהים בצרפתית בשם אוולינג’לינה שהופך עבורנו לחלק מהנוף הקסום. את השיר בביצוע הקסום הזה מצאנו מאוחר יותר:

http://www.youtube.com/watch?v=ihwnTAFgaOA

כאן אני עוצר את הכתיבה כי העייפות מדביקה אותי וקשה להדביק בכתיבה את קצב האירועים

את המשך הבלוג, את התמונות ואת אתר השיר אנסה להשלים מחר ומחרתיים בסקגוואי, לפני שנעלה אחר כך על המעבורת

Posted in יומן מסע | 2 Comments

יומן מסע: 23.8. יוקון ואלסקה


חניית הביניים ביונו, הבירה המצחיקה של אלסקה שנמצאת במה שניקרא “ידית המחבת” של מדינה עצומה זו – היא רק נקודת הכנה לקראת הניתור הגדול לצפון, משאת הנפש שלי מימי לימודי בקלגרי, שם ישבתי ספון במרתף ביתינו שבעונות הקמפוס רכון על עבודת המחקר, ופינטזתי על הצפון, כאשר הדמיון שוטט במרחבים האינסופיים של טריטוריות עלומות, מעבר לחוג האקרטי, על אסקימוסיו ודוביו הלבנים, שלא לדבר על הזוהר הצפוני.. הבחירה ביוקון ובאלסקה הן בחירה טבעית למקומות יפהפיים שבהם אפשר לטעום  על קצה המזלג מעולם הפרא הצפוני הקפוא והמנותק.

יצאנו לנסיעה נוספת קצרה יותר של כחצי יום במעבורת לעיירה התיירותית סקאגוואי שהיא בעצם עיר תפאורה של מערבון, עולם צללים תיירותי שקם לתחייה רק למספר חודשי קיץ, מנסה למכור את מזכרותיו לתיירים שנשפכים בהמוניהם מהקרוזים.. בערב הגענו שפוכים למלון ובדרך עוד נפל עלינו זקן חביב שהתגלה כמי שמשתייך לכת עדי יהווה, אבל שפר עלינו גורלנו והוא ויתר לנו ולא ניסה להטיף לנו לאמץ את ישו. נראה לנו שכאשר הוא שמע שאנחנו מישראל הוא נרתע מאיתנו אולי יותר מאשר אנחנו ממנו…בכלל התגנב לליבנו חשד שבניגוד לזמנים קודמים, כאשר אנשים שומעים שאנחנו מישראל, הם מאוד נזהרים שלא להתייחס לכך ובודאי שלא לשאול שאלות, ושאם מתייחסים אלינו באהדה זה יותר למרות מאשר בגלל שאנחנו מישראל. זה בודאי שונה לחלוטין ממה שנתקלנו בו לפני עשרים-שלושים שנה.

מסקגוואי עלינו על רכבת ציורית קצת אינפנטילית שעולה בתלילות בנופים עוצרי נשימה, ועוברת את הגבול לארה”ב, בנקודה שוממת, בה ירדנו וחיכינו לאוטובוס שיאסוף אותנו. בין לבין, החתמנו בעצמנו את הדרכונים… ועלינו על אוטובוס עם נהג מצחיק שהתבדח רבות על המקום אליו היו מועדות פנינו – היוקון. ואכן, נכנסו לארץ ענקית, רחבת ידיים, ריקה ופראית. הגענו לפינת ציוויליזציה במלון מפואר, מחובר לאינטרנט, בתוך עיר שהיא הבירה הפורמלית של טריטוריה זו- וויטהורס (איזה שם!): קווים ישרים של בנינים חדישים, מסוגננים, רחובות ריקים – עיר בירה חסרת חיים בעולם קצה פראי וניסתר.

זו היא איפה נקודת הזינוק לסיבוב הצפוני הגדול: אורזים את מטלטלנו ופורשים  מזרונים ושקי שינה במכונית הענקית ששכרנו (למקרה שלא נמצא מקום לינה באחד מהיעדים אליהם נגיע במסע ארוך זה) ,קצת צידה לדרך, ערימה של מפות וחוברות וכמה דיסקים של מוזיקת קאונטרי, יהודה פוליקר ומוזיקת עולם אינדיאינית, וזהו – מחר יוצאים לדרך

Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע 12.8: הקרחונים של ג’ונו, אלסקה

כל  מה שהשתוקקתי לראות היה לוויתן מזנק מתוך המצולות, זה הכל. זו היתה סיבה מספקת להשקיע יותר ממשכורת שנתית של שנינו (טוב, שלי לא משנה הרבה את המאזן). כל מה שחלמתי עליו מאז תוכנן הטיול הזה (ולמיודענו ידוע שהוא תוכנן כארבע פעמים ולאורך שנים), היה  לחזות במו עיני ביצור האימתני הזה מבצע את הניתור הקרקסי הזה שאחריו באה נפילה מכוונת, משועשעת על הגב, כולל חבטה ענקית שיוצרת גלים שמסוגלים להטביע ספינה. זה הכל. שהרי קרחונים כבר ראיתי בעבר, ולא פעם אחת. את שדות הקרח שליד ג’ספר בטיול של 2003, ואת הקרחון הגדול של פארק גליישר במונטנה לפני שנים עם דורין האם המאמצת שלנו בקלגרי ועמר התינוק. זה היה טיול זכור לטוב, בעיקר זכורה היקיצה למחרת הטיול במוטל במונטנה, כשקולה החם, האהוב של דורין מצחקק , והיא שקועה בשיחה ערה עם משיהו מחוץ לחדרה, ממתינה שנקום כדי שתוכל כבר לרחוץ את עמר נכדה בכיור של החדר במוטל.  ואחר כך, בעודה מנגבת את שערו הרטוב היא הזכירה לו את מראות הקרחון הענק שראינו ביום הקודם. קרחונים, אם כך, נחשבו בעיני למטרה השולית של הסיור שיצא בשבע וחצי מהרציף בג’ונו בירת אלסקה. בספינה הקטנה היה מקום לכשלושים איש, ועליה הצטופפו תיירים מכל העולם. הקפטן הגאה חמוש במשקפיים ענקיים, תסרוקת מוקפדת עם פסוקת צידית, חולצה מכופתרת ומכנסיים גבוהים מקו המותן, לא דמה לשום קפטן קוק שבדמיוננו אמור להשיט ספינה אל מרחבי הים  הגדול.

ובכן, כשהרמנו עוגן הבהיר לנו הקפטן שאנחנו אמורים לראות קרחונים מתמוטטים,  זה שיא הסיור מבחינתו, לווייתנים זה צ’ופר ולא ממש הכרחי בעיניו, לא משהו שאי אפשר בלעדיו. כמעט התכעסתי, אבל אמרתי לעצמי שבעלון שקבלנו יום קודם אצל הצעיר יפה התואר אצלו נרשמנו לטיול  (ולמען האמת אצלו הייתי נרשמת גם לסיור למזבלה המקומית..) נאמר שלווייתנים נראים באזור בעונה זו של השנה. כך שכמו שדודי כל הזמן אומר צריך לסמוך על האופטימיות הטבעית שלו.  (וכל מיודענו יודעים שמאשר לסמוך על האופטימיות הטבעית של דודי, טוב יותר להתאבד כאן ועכשיו ובטח לא לצאת בספינה קטנטונת למרחבי הים).

המנוע תיקתק במתינות במשך שעה ארוכה על פני המים החלקים כמראה. מסביב הרים מושלגים ומיוערים, פסגות מחודדות נטולות צמחיה וים. ים, גדול ורחב ומחבק, היום היה יפה ומזמין, כולם דיברו על ההזדמנות הנדירה לראות מלוא העין הרחק אל השמים שהציעו ענן פה ענן שם, שחפים ענקיים, ונשרים קרחים עצומים שכנפיהם  שחורות וראשם ומרכז הגוו לבנים כשלג.  כעבור כשעתיים הכריז הקברניט שאנחנו מתקרבים לאזור הקרחונים,  וסביב החלו מבצבצים שדות עצומים של מה שנראה בתחילה כמו משטחי שלג אינסופיים ואט אט נחשפו בפנינו  מרחבי קרח זכוכיתיים, חלקם שקופים לגמרי חלקם בגווני כחול משתנים, מתכול בהיר ועד כחול סגול עמוק, כמעט קטיפתי, קירות אדירים הופיעו סביבנו, וככל שהתקרבנו הלכו וגבהו, מזוגגים משוננים,  גבנוני קרח בצורות הזויות בולטים מתוכם, לעתים תלויים באויר בגבהים מסוכנים, יש חשש שעוד רגע יישמטו מטה אל הים. הקברניט קוק עצר את הספינה והסביר  לנו שכאן אנחנו עוגנים וממתינים לפעילות שבוודאי מייד תתרחש, כי זה מה שקורה בהרי הקרחונים בשנים האחרונות: הם מתמוטטים. ובטרם סיים את דבריו, החלה במרחק קריסה עצומה של חלק מהקרחון שלפנינו, קריסה שהרעימה בשקט העצום של המרחבים מסביב, והרעידה את המים, עד שנדמה היה ששברי הקרח המתמוטטים ושוקעים במצולות מנשימים את הים. המים במרחק נרעדו כמו בולעים בליעה קשה את הקרח, הרעד שולח גלים עצומים עד אלינו ומזעזע את ספינתנו.  סביב סביב בים גבהו פסלי קרח בצבעי כחול שונים, בצורות משונות, לפעמים ניתן היה לזהות בהם חיה או אדם,  תמונות נוף  וסתם צורות אבסטרקטיות לא מוכרות. המצלמות הנציחו ללא הרף, מתמקדות גם בכלבי הים ששרצו עצלים בשמש מסרבים להיבהל מרעמי ההתמוטטות שבקרבתם ומהמים ההומים.

הקפטן הגאה קרב אותנו עוד אל הקרחון, עד שהיינו סמוכים אף יותר מהספינה של נשיונל ג’אוגרפיק שסיירה לצידנו. שהינו עוד שעה קלה בקרבת הקרחון, ואחר כך קוק, מסופק מאד, הוליך את הספינה אל מחוץ לאזור הסכנה, והחל בשיט הביתה. עכשיו אפשר להתביית גם על לווייתנים, יש עוד מעט זמן גם להמתין להם. ובדרך חזרה ראינו אותם, את גוום מתקשת מתוך המים ומוטל בחזרה, שוקע ונעלם, את הסילון העדין שמתיזה החיה הענקית הזאת מתוך הפתח בראשה, סימן לכך שהיא עומדת להגיח ואחר כך שוב לצלול, יש להמתין עד חצי שעה כדי שתואיל להראות שוב את גופה הענק. ראינו לווייתנים בדרך חזרה לג’ונו, וזה היה מרגש.

אבל קריסת קרחון עצום מימדים, כחול, מלווה ברעם שמיימי, כמו מתריע כי סוף העולם קרב, כי אולי כדאי שנקשיב וננקוט כבר משנה זהירות שלא יאבד לנו הכדור הזה, ונשאר ערומים וחסרי כל, הייתה מרגשת אף יותר.

Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע: 13.8. במעלה ההר

שעות השיט במעבורת מפרינץ רופרט בריטיש קולומביה לג’ונו בירת אלסקה עברו בקצב מדיטטיבי  מתואם עם מצב הליטרג’י הבהוי (מלשוון בהייה) של הגוף. לרגעים נדמה היה שאפשר להמשיך בזה לעד, והתחושה תהיה נכונה ונעימה  כל עוד המסע הזה ימשך.

איש איש בכסאו או בשיטוטיו במעלה או במורד המסדרונות הארוכים, גרמי המדרגות והסיפון, עליון ותחתון וביניים, והסולריום, מעין סיפון עליון פתוח ומקורה בחלקו, שתנורי חשמל מותקנים בתקרתו,  וברגע שהממותה הזאת הרימה עוגן ניטעו בשטחו של הסולריום הזה אוהלים, נפרשו שקי שינה על כסאות חוף מפלסטיק, ולא מעט נוסעים קבעו שם את  ”משכנם” מתחת לשמיים למשך השיט. בלילה הראשון ישנו שם גם אנחנו, האוירה היתה בלתי מצוייה: בפינה אחת שני זוגות צעירים מגרמניה שנראו כנפילי אדם, דוגמא מייצגת של הגזע הארי כפי שרק הצורר יכול היה לפנטז אותם. בפינה אחרת שרועים טיילים שקועים בקריאה לאורם הקלוש של תנורי החשמל, ולידם אישה צעירה משתעשעת עם תינוק מדהים שזחל הלוך ושוב מתקרב בצורה מבהילה אל מעקה הסיפון ומקפיא  את לבי. אמו  קמה בעצלתיים ומשיבה אותו בחיוך קליל ובתנועה בוטחת, כמעט אגבית, אל חיקה החם, ומניקה אותו.



כל אותן שעות המפלצת הענקית שבמעיה שורות אינסופיות של משאיות, מכוניות, אוטובוסים ומה לא, ומאות בני אדם – מפלסת את דרכה צפונה המים שקטים  לאורך כל המסע. צבעם מעמיק עם השקיעה המאוחרת. בשעה אחת עשרה וחצי השמש נעלמה, והם הפכו שחורים לגמרי, ועם שחר  כמו נעור צבעם למיני ירוק וכחול, רעננות  שוקקת מוכתבת בידי השמיים האינסופיים, ההרים הצומחים בצידי שביל המים, והצמחייה הצפופה  במדרונותיהם. הרבה טורקיז, לרגעים נוגע בכסוף, ולפעמים שקיפות לבנה שנדמה שמבט מרוכז, מאומץ, יוליך את העין עד לקרקעית ומי יודע מה ימצא שם, אולי חיה פרהיסטורית, אניות טרופות או מפלצות ים עליהן הקברניט מתריע יותר מפעם אחת במהלך המסע.

למחרת עוצרת המעבורת במספר תחנות, וחצי שעה ניתנת לנוסעים לרדת ולסקור את רחובה היחיד של עיירת חוף זו או אחרת, ומאות אנשים מתנהלים בשורות מגוחכות למראה, ממהרים לתפוס בעין המצלמה איש או חיה או מזכרת ממקומות שהעולם שכח, ולוליא היו המעבורות מטילות בהם עוגן לשעה קלה אולי היו שוקעים ונעלמים חרש.

לאורך כל הנסיעה, שעות של בהייה במים ובהרים המוכתמים שלג ופיסות קרחונים. אי אפשר שלא לתהות איך איתרע מזלנו ונקלענו למחוזות צחיחים כל כך במזרח התיכון. והומים כל כך, וצפופים  ורועשים וכעוסים כל כך. אלסקה מספרת סיפור מתמשך וסבלני, ומתברר – גם אוהב. האנשים שפגשנו אוהבים את האדמה שלהם, את הנוף  וההיסטוריה המפוקפקת שלהם, הזרועה מוות והרס ורישעות והזנחה פושעת ושואה איומה של בני האומה הראשונה שחיו על פניה אלפי שנים. הם אוהבים את  חייהם בערים הגדולות יותר ובעיירות הכי נידחות. אי אפשר שלא להעלות על הדעת את יכולת ההכחשה שמופעלת כאן, ומשרתת את התחושה בצידקת דרכם, או לפחות מסייעת להם להסתמך על הנרטיב ההגמוני, הגלוי, זה שנוח לחיות אתו.

צריך גם כמובן לזכור את תהליך ההחלמה ובקשת המחילה המבצבצת אי פה אי שם (בקנדה הרבה יותר מאשר כאן בארצות הברית) אבל עצם העובדה שהתהליך הזה נולד ומקבל תאוצה ומקום של כבוד והכרה מעוררת כבוד וקנאה.

שלושה ימים בלינו בג’ונו, בירת אלסקה. תמונותיה של הגברת פיילין, מאוסה וגזענית, מחייכות מעל גלויות בחנויות המזכרות והספרים, אי אפשר שלא לגחך. אבל נדמה שאיש כאן לא ממש מתעניין בפוליטיקה. איש לא ממש מתעניין בכלום, לבד ממשקלם של דגי הסלמון שנלכדו אמש בחכה, או לאן יוליך הטראק הבא שייבחר לסופ”ש הקרוב.

גם אנחנו העזנו מול האמריקאי המקומי הממוצע, והקשבנו לישישה שישבה בדוכן המידע למטייל וייעצה לפתאים מהמזרח התיכון ומשאר מדינות הפזורה הפחות מפותחות לאן לטייל. היא אמרה שהשביל במעלה ההר לקח לה שעתיים כי היא זקנה ואטית, אבל לנו ייקח שעה. ובכן, טעתה הזקנה טובת הלב, לנו לקח להעפיל את ההר שלוש וחצי שעות שבמהלכן לא הפסקתי לצרוח ולהאנח, מצייתת להוראות השעה כנגד הדובים. השלט הענק עליו השתרע דוב שחור מתוק למראה התריע “ברוך בואך  לארץ הדובים, ראוי שהדברים ייקראו בתשומת לב מירבית, ויש לעשות כך וכך כדי שלא להאכל…” את השאר לא הצלחתי לקלוט כי חושי התערפלו למקרא המלים התמימות (להשמיע כל הדרך רעש, להישאר בקבוצות) דודי ואני, לבדנו במעלה המפרך והתלול שהפך יותר ויותר בוצי וחלקלק, מקללים את הזקנה הארורה, צועדים ומתנשפים. אני, כאמור, צרחתי מלוא ראותי כדי להבריח את מפלצות היער כולן, על כל צרה שלא תבוא, אולי מסתתרים בין הענפים הצפופים ומתחת לשורשים העצומים עוד יצורי יער איומים. מדי פעם חלפו על פנינו בקלות מכעיסה טיילים נוספים, ואני התנפלתי בשקיקה על כל יצור אנשוי, ממאיסה את עצמי על כעשרים אמריקאים שכל חפצם היה טיול שקט בטבע , ואת כל אחד מהם שאלתי, “יש דובים?”. לא, נעניתי שוב ושוב בקצרה. אחד מהמטפסים נדמה נחמד במיוחד, וסיפר לנו במשך כחצי שעה את קורות חייו, כשאני לא מרפה ממנו ושואלת עוד ועוד שאלות כדי שיתלווה אלינו, בקצב שלנו, ולא ינטוש את שני הלוחמים התשושים העשויים ללא חת. הוא נעתר, מתמסר לסיפורו, אולם כשסיים ואני לא ידעתי מה עוד לשאול הוא נעלם באפלת היער. אחריו חלפה על פנינו בנחישות מבישה זקנה  כבת תשעים – אולי שדת יער כלשהי מתקופה אחרת, ואנחנו, המומים  מקצב צעידתה ואומץ ליבה נוכח מפלצות היער, החשנו פעמנו ונסינו להדביק את צעדיה, עינינו נטועות בעכוזה השרירי, אולם גם היא נעלמה לנו כעבור דקות אחדות. דודי, שצעקותי החלישו את ליבו יותר מהחשש מפני הדובים התפלל שיגיח כבר איזה גריזלי אמיץ ויחסל אותי ואת פחדי. אני יודעת שגם הוא פחד, אבל אם היה מודה בכך לרגע היה צריך לשאת את גופתי המעולפת במעלה ההר, וזה כבר באמת היה יותר מדי.

הגענו לפסגת ההר, גאים כאילו היינו הראשונים להעפילו, ושם, בין המסעדה לחנות המזכרות, הגונדולה ואולם התיאטרון המקרין סרטי נשיונל ג’אוגרפיק לתייר המצוי, נתקלנו בקבוצה של כמאה ישראלים מרעננה. ‘איש מהם לא טיפס לכאן בשביל’ ציינתי ביני לביני בסיפוק. את הדרך למטה עשינו בגונדולה, ,מצטופפים עם המוני ישראלים בתא השקוף, מקשיבים להערות על גובהו של ההר ויפי הנוף שטיפסנו בתוכו במו רגלינו זה לא מכבר.

Posted in יומן מסע | 1 Comment

יומן מסע: 9.8. ברכבת לפרינץ רופרט

אנחנו נפרדים מהאינדיאנים ומהמצרים, מהפסיכולוגים ומהמחקר, ויוצאים לאחר שבועיים את המלון לתחנת הרכבת שכולה צריף קטן לבן ורכבת יומית אחת בכל כיוון, ואנחנו עמוסי תרמילים שני הנוסעים היחידים על הרציף. פתאום מרגישים ריקנות כאילו השארנו מאחור אנשים שרק לפני שבועיים כמעט שלא ידענו שהם בכלל קיימים. כאילו איזו קלילות צונחת עלינו.

הרכבת מגיעה בממלכתיות לתחנה כאילו ממש יצאה מתוך תמונה בנשיונאל ג’אוגרפיק. זה אולי המקום הכי נוסטלגי ואולי כפי שמתברר גם הכי רשמי קנדי. רכבת יפהפיה מקושטת בדגלים. מגיע סבל ולוקח את הכבודה שלנו באדיבות מוגזמת, כאילו חיכה רק לנו.

והקונדוקטור באנגלית וצרפתית מלווה אותנו למקומות מסומנים לפי רשימה מהאינטרנט. וכמו דייל פרטי במחלקה ראשונה במטוס מסביר לנו באופן אישי ובחגיגיות תאטרלית ממש על הרכבת ועל מה שצפוי לנו בדרך. אחר כך מפליגים, אולי זו הדרך לתאר את התחושה בין הפלגה לריחוף. החלקה חרישית בתוך “מנהרה” של יערות והרים תלולים מכוסי שלג, וככול שמתקרבים לחוף המערבי הנוף מתערפל, העננים מנמיכים טוס, הנהר הופך לפיורד והרכבת מנתרת מאי לאי, גשרים ומנהרות, צריפים הופכים לבתים, ובקתות דייגים למעגני סירות ויאכטות ואז אוניות יותר ויותר גדולות.

הרכבת נעצרת בדיוק בפתח המסוף של המעבורת בפרינץ רופרט, תחנה אחרונה לצפון בדרך הים, כולם יורדים כי מכאן הרי אין לאיפה להמשיך הקונדוקטור עובר ושואל את הנוסעים בפמיליריות מוגזמת מתי הם מתכוננים לחזור, כי הרי כולם יחזרו באותה דרך כי אין דרך אחרת .

סוף העולם זה ממש כאן בקצה הדרך שחוצה את המדינה הענקית הזו ממזרח למערב ועוד לא דברנו על הצפון שמחכה כאן למעבורת שתיקח אותנו מחר לשם בנתיב פתלתל דרך פיורדים ומעברי האיים

ד

Posted in יומן מסע | Leave a comment

תמונות

Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע: 9.8. לפעמים צריך לדעת להרפות

מייקל בכה הערב.

אם לא היה מרגיש מגוחך היה מתייפח על  כתפו של דודי. ולמעשה דודי הוא זה שהיה אמור לדחוק את אפו אל תוך צווארו של מייקל ולהתייפח מרה, ללחוש לשם אלפי תודות על התיקון. מייקל וחבה, הזוג המצרי הצעיר שפגשנו בדרך מקרה (מייקל הוא רואה החשבון של שבט הנישגה, ועובד בשמורה של השבט שם ביקרנו) השיב לדודי מראות וניחוחות ממפגש נעים הרבה פחות עם הכלא המצרי ב73′. במהלך השבוע האחרון מצאנו את עצמנו מבלים שעות ארוכות בחברתם של השניים, ודודי יכול היה לספר למייקל את הקורות אותו באותה מלחמה, ובמיוחד בכלא באיסמעליה ובקהיר. מייקל הקשיב בעיניים בורקות, מדי פעם נד בראשו בהסכמה, בצער, כמו מבקש אלף פעמים סליחה על כל הרע שנעשה. במהלך השבוע האחרון גם הכרנו את טד, הפסיכולוג היחיד בטראס, הוואיי במוצאו, איש משכיל המטפל באינדיאנים בעיר ובשמורות הסמוכות. טד הוא מסוג האנשים שהגיחו מרחם אמם מצויידים במשפט האלמותי”אתה רוצה לדבר על זה?” הוא מטפל מלידה, עם אישיות מהפנטת, קשובה ורחבת אופקים, גבר בלתי מצוי,  לב כל אשה נמס למראהו, עודי ואני מכנות יצור כזה בשם “יודע “. וטד יודע. על כל פנים, טד לימד את דודי מספר סודות מתוך הרפרטואר שלו, ביניהם שימוש בקסמים. כשנתן לדודי לאחוז בחבלים באורכים שונים ביקש ממנו לאחוז חזק ואז להרפות. “תרפה,” הוא אמר לאט, בשקט, “עכשיו כדאי שתרפה”. דודי אחז כמובן, אחז חזק ולא הניח.  טד חייך ואמר, ” הגיע הזמן שתרפה דייויד, אפשר כבר להרפות”.

הארוע הזה התרחש במקביל להכרות שלנו עם מייקל וחבה, וכשמייקל ישב מול דודי מקשיב רוב קשב ומניח לדודי להציף זכרונות קשים, נדמה היה לרגע שטד משחרר את אחיזתו של דודי מהחבלים, משחרר אצבע אחרי אצבע,  ואני שמעתי את דודי אומר למייקל “זה תיקון שאתה עושה לי, אתה מבין” אני חושבת שמייקל הבין. הערב, כשנפרדנו הוא קרא לדודי אחי, והוא בכה.

..

מייקל וחבה הזכירו לנו את עצמנו, זוג צעיר זר ובודד בקלגרי, כשנדמה שכלום לא מסתדר, קר עד מות, ורק רוצים לחזור הביתה. סיפרתי לחבה, צעירה מצרייה יפהפייה ואינטליגנטית, שלימדה אותי דבר או שניים בנושא מחשבים ואינטרנט, שכמותה גם אני הרגשתי כל כך לבד, הייתי יושבת כמעט כל שעות היממה בכיסא הנדנדה שלי ליד החלון, וקוראת. לפעמים לא קמתי במשך שעות ארוכות, מתפללת שהזמן יחלוף מהר, שדודי ישוב מהלימודים, שיהיה עוד מישהו שאוכל באמת לחוש, מחוץ לדמויות הספרותיות שנדמה היה לי לא פעם בבדידותי שהן אמיתיות. אמרתי גם לחבה שהיום אני יודעת שיכולתי לנצל אחרת את הזמן שלי שם, זה היה באחריותי, ובמקום להתענג על אומללותי אפשר היה אולי למצוא עניין ושמחה גם מתוך מה שהיה לאותם ימים להציע.

נראה שהיה לנו תפקיד כלשהו בשבועיים האחרונים כאן בטראס, ובאותו זמן היה למקום ולאנשים שפגשנו פה משהו לומר לנו. אני  מקווה שהקשבנו היטב

מחר אנחנו בדרכנו לאלסקה, רכבת ואחר כך שיט לילי שיימשך הרחק אל תוך היום שלמחרת, משהו כמו 29 שעות שיט, שלאחריהן ננוח מעט ונמשיך עוד צפונה במשך כשישה עשר יום. גם שם כדאי שנקשיב , כל החושים מחודדים היטב, ואחר כך ואולי גם במהלך הימים נספר לכם עוד

א.

במפגש עם מייקל וחבה המצרים הרגשתי שמתרחש תיקון ואיחוי בכמה איזורי כאב אישיים שלנו.

האחד הוא הסיפור שלי של השבי במצרים: מפגש פנים אל פנים, מפגש מחובק וריגשי, המון סיפורים הדדים על מצרים ועל ישראל מפוליטיקה ועד חיי יומיום, סיפורי משפחה, חתונה, חברים מלווים בתמונות ובמוסיקה, משוחחים, מטיילים, אוכלים, מתארחים, מחליפים מתנות, שרים, בוכים וצוחקים.

השני הוא סיפור ההתחלה שלנו בקלגרי: להזרק ממקום חם למקום קפוא ומת. החיפוש אחרי אנשים, אחר תגובה כלשהי של חיבה ואיכפתיות, מציאת אנשים בשולי הקיום המיינסטרימי האמריקני התפל – תחילתה של זוגיות, תמימות, שותפות גורל זוגית, משפחתית בבית ומאבק קשה בחוץ בלימודים ובעבודה כשמייקל מספר על התוגה של יום ראשון בערב לפני שיוצאים לשבוע חדש של התמודדות בחוץ זה נשמע מאוד מוכר. גם הרגשת הניכור שלו יותר מודגשת כי היא לא רק על הרקע התרבותי של מהגר אלא גם במפגש עם המערכת החברתית של הילידים בה הוא עובד, שבחיי היומיום היא מורכבת וקונפליקטואלית הרבה יותר מאשר בסיפורי האגדות ובמשלים.

האזור השלישי הוא מפגש בלתי אפשרי מעבר לקווי ההפרדה הדתיים. כאן יש נוקשות רבה אצל מייקל כנוצרי אורתודוקסי שמגיב ברתיעה מול חילוניות או אמונה אחרת. כך למשל כאשר הקשבנו ביחד למוסיקה ולסיפור האישי שך קאט סטיבנס שהתאסלם והפך ל”צדיק” פילנטרופי מייקל לא היה יכול להתגבר על הביקורתיות שלו והפסילה המוחלטת שלו את הנטישה של הנצרות לטובת האסלאם. דווקא קו ההפרדה הזה נשאר הקשה והנוקשה מכולם, וחבל.

וכמובן, הקשה מכל היא ההתחברות ואז הפרידה והנטישה שלהם שם בתוך הדלות העויינת, הקפואה. מאוד הזכיר לנו את השנים הראשונות בקלגרי והניתוק הנוראי מהבית.

Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע: אוגוסט 1-5. האדם הלבן אינו אלא פרפר המרפרף על פני האדמה

ימים חמים עוברים עלינו כאן בטאראס. העיירה נטושה במשך היום  ב-35 מעלות ואנחנו מסתגרים במלון או שיוצאים לגיחות בג’יפ של לי.



גם הפסטיבל כאן התמוסס כמו מופע הזיקוקים המדהים בו צפינו מעל גשר לאי הסמוך.


למחרת כשחצינו את הנהר נדהמנו לראות שהנהר הענק הזה הפך אדום, כמו נהר של דם, אלא שאז אשתו של לי הסבירה לנו שכאשר יש מפולות של בוץ מגדות הנהר הוא נצבע לכמה שעות בצבע המדהים הזה.


רוב הגיחות שלנו הן לשמורות האינדיאנים שמסביב לעיירה. בדרך לי מספר לנו על אנקדוטות טיפוליות בעיקר מול שרירות השלטון ושירותי הרווחה שהעובדים בהם הם בדרך כלל אנשי מקצוע לבנים אך אלה הפחות מוצלחים מבחינה מקצועית והמזדהים עם המערכת ונגועים בד”כ בדעות קדומות כנגד הקליינטים שלהם, מה שיוצר מצבים מקצועיים מורכבים. בצוות שלו הוא דאג שרוב העובדים יהיו מתנדבים מבני השבטים השונים, אם כי מבחינה מקצועית בכל האיזור הזה עובדים אולי שניים או שלושה פסיכולוגים מורשים, רוב העבודה בבריאות הנפש נעשית כאן ע”י אחיות ועובדות סוציאליות או ע”י מטפלים שבטיים.


בד”כ אנחנו נכנסים לשמורה ואפשר להרגיש בזאת בדלות אם לא בהזנחה הסביבתית. עוצרים ליד בניין מפואר ליד 3 דגלים וכמה עמודי טוטם מדהימים בתוך הבניין משרדים מצויידים בכל פלאי הטכנולוגיה. בדלפק הקבלה המזכירה היא בד”כ צעירה מקומית שמגיבה די בבהלה להופעה הלא מתוכננת שלנו, וממהרת לקרוא למנהל, ואחרי שלי מציג אותנו וטקס החלפת כרטיסי ביקור (כל פעם הוא מעתיר עלי יותר ויותר תארים) ואז המנהל או מרכז התוכנית מתאר את ההתקדמות העצומה בשבט, את הקשיים של הצעירים שאינם מוצאים תעסוקה  במקום וגם אינם מסוגלים לעזוב את השבט, את בעיית האלימות והקשר ההכרחי שלה לבעיית האלכוהול שהיא ההסבר לכל חולי חברתי. לגבי תוכניות מובנות של צדק מאחה, בדרך כלל אין תוכניות שכאלה, אבל מה שמעניין שכל בני שיחי ידעו מייד במה מדובר, וציינו אירועים נקודתיים בהם קונפליקטים, בד”כ בעניני זכויות דייג ועבירות של צעירים, נדונו בשיטה זו. הם לא יכלו לקשר אותי עם אנשים העוסקים בכך על בסיס קבוע, ולפעמים הנטייה היא להביא מנחים מבחוץ שמכירים את דרכי המסורת אך אינם חלק מהפוליטיקה השבטית המקומית. נראה שהדבר העיקרי במפגשים האלה היה הצורך שלהם להפגין שליטה והתקדמות במונחים מערביים, כיבוד מנהגים ומסורת, חשדנות מול גורמי האדמיניסטרציה, וחוסר עניין בעולם שמחוץ לשמורה (כמעט ולא נשאלו שאלות לגבי המקום ממנו אני מגיע). מה שאיפשר התקרבות מסויימת היתה הדרך בה לי הציג את עצמו כ”אחד משלהם” כשהוא איזכר שהוא עבד באיזור במספר תפקידים במשך עשרות שנים. העובדה שהוא פרש לגימלאות עיקרה את מידת האיום שבנוכחותו ואף הובילה לרכילות ממש כמו במחוזותי שלי.


לאחר המפגשים המקצועיים יצאנו החוצה לסדנאת ציור או גילוף, למוזיאון או חנות מזכרות וזו היתה הזדמנות לשוחח יותר בחופשיות עם האומנים. פה ושם לי הכיר אחדים מהם כקליינטים שלו לשעבר, מטופלים, אלכוהוליסטים או עבריינים. לראות אותם מגלפים בעץ היה מאוד מספק עבורו. בסדנאת הציור ישב אמן-מורה ולימד ילדים את התבניות הבסיסיות של ציורי הסמלים השבטיים, בד”כ בצורת חיות. כך גם הגילוף בעץ של הטוטם, שהוא סיפור שבטי שמתחיל מהבסיס וממשיך בסדר העולה מעלה לאורך הדמויות המגולפות. הדמויות החשובות הן בבסיס הקרוב לאדמה, ובניגוד לגישה המערבית, הדמויות העליונות חשובות פחות. הרמת הטוטם היא מאורע המצויין בפסטיבל טיקסי. אם הטוטם נופל, הוא נשאר על הקרקע, פסול כמו ספר תורה שנפל. העץ עצמו, שומר על חיוניותו וצבעיו לאורך שנים כי הוא “עץ נושם”, עבודת הגילוף נעשית במיומנות רבה ובסבלנות במשך חודשים רבים. העושים במלאכה, כמו סופרי סת”ם, מודעים לעשייה הרוחנית וכך גם הסובבים אותם. מיומנות זו מאוד מוערכת ומועברת מאב לבן.


והאדם הלבן, הוא אינו אלא פרפר המרפרף על פני האדמה או קליפות עץ בזרם.

כך לדבריהם.

ההזדקרות המתריסה של עמודי הטוטם יש בה חריגה מהרכות המשתלבת בטבע של הילידים ויחד עם זאת יש הנכחה עצמית שאינה ניתנת להתעלמות. המראה של עמוד טוטם שנפל הוא עגום, וההתעקשות להשאיו שם יש בה תמרור אזהרה להנציח את הזכרון של הנפילה ושל השואה התרבותית שעברו ביבשת זו כאשר הוחרגו מעולמם, נחטפו לפנימיות ונושלו מאדמתם וממוקמם בעולם שלהם ע”י האדם הלבן הקולוניאיליסטי, המתנשא והתחרותי.

היום הם בשמורות כמו אולי החיות בספארי ואנחנו מטיילים, צופים ומצלמים. זה נותן הרגשה מאוד לא נוחה ואני מרגיש זהירות והתחנפות מצידי יחד עם הרגשה של הערכה ועניין אוטנטי ורצון ללמוד. אי אפשר להתעלם מהפטתיות והנחשלות שלהם כיום לאחר מה שעברו. האם זה רק בעיניים המערביות שלנו? יתכן שהראייה הנוסטלגית והרומנטית שלהם מנסה לרכך את רגשות האשמה. היופי המיוחד של הטוטם נעוץ בעובדה שהוא מורכב מדמויות שהן סמלים, סיפורים ואגדות עם מסר ומוסר השכל שמשולבים זה בזה בנרטיב שבטי היסטורי. הדמויות יוצאות ונכנסות זו לתוך זו באופן אנכי אך כולן עשויות מחתיכת עץ אחת, והן מגולפות מתוך העץ ללא שברים, הדבקות או תוספות. זה מאוד מזכיר את המבנה השבטי שם הדגש אינו על המשפחה אלא על קבוצת השתייכות רחבה יותר המתגוררת בבתים ארוכים, מנהלת וחוגגת את קיומה ביחד. יתכן שהמבנה החברתי הזה אחראי למה שאנחנו רואים כאינצסטואליות.

בהקשר זה מעניין לציין משהו דומה בשבטיות המצרית: מייקל הסביר לי שאין שם חשיבות לשמות משפחה אלא לרצף של 3 שמות שמייצגים 3 דורות: השם הפרטי בתוספת שם האב ושם הסב, וכך שרשרת השמות מתחלפת כמו הדמויות על עמוד הטוטם. יש כאן מפגש עם מבנה נרטיבי כרונולוגי מסורתי מאוד ליניארי, מאוד מחייב.


בערבים אנחנו נפגשים בשתי סביבות חברתיות שונות: האחת עם מייקל ואשתו חבה, זוג צעירים מצרים ועם חברם הפליט הפוליטי הסודני. כולם נוצרים אוונגליסטים. והשיחה  מייד עוברת מהנושא הישראלי-ערבי לקו התפר שבין היהדות לבין האמונה הנוצרית, ומבחינתנו בין מאמינים לבין חילוניים. הזירה השנייה היא עם טד ואשתו שגרים בבית ללא ילדים אך עמוס ספרים (+ 7 חתולים) ומייד מתחילים את ההכרות בינינו דרך ספרים ואנשי מקצוע המוכרים לשנינו. זה תמיד נותן הרגשה בייתית להיות בשמורה מקצועית ויוצר קרבה מאוד חזקה לפגוש מישהו שעושה עבודה מאוד דומה למה שאני עושה בבית.



טד הוא פסיכולוג מחונן ורהוט המאמין בפסיכולוגיה פרקטית מבוססת עובדות. הוא מטפל התנהגותי-קוגניטיבי שמאמין במה שעובד. הוא מפעיל עלינו את קסמיו, ואפילו מדגים להטוטי קוסמים בהם הוא משתמש עם קליינטים קשים לעזור להם להגמיש את תפיסותיהם. כבר באותו ערב למדתי מספר קסמים אותם אוכל להפגין שאחזור לארץ. אשתו של טד היא מרצה לספרות אנגלית כך שלמחרת כבר טיילנו באחד האגמים והפלגנו לשיחות  מעמיקות  על טיפול ועל החיים בכלל. כאשר ישבנו במסעדה טד סרב לשתות בירה או יין כדרך של דוגמא אישית, וממנו הבנו (שוב) את מימדי הבעייה של האלכוהול והסמים והקשר שלהם להפרעות נפשיות ועבריינות, ממש בכל משפחה ומשפחה. כמעט אי אפשר למצוא מישהו שאינו נגוע בבעיה זו שהיא בעייה תרבותית כוללת אצל האבוריג’ינים וגם בחברה הכללית.


הספר שטד מציג לי,

Bruce K Alexander: The Globalization of Addiction – A study in the Poverty of the Spirit

מדבר בעצם על חברה מרוקנת מבחינה רוחנית וערכית וחסרת רוח קהילה, מה שמוגדר במילה היוונית כ-diskaisune , ולכאורה המשיכה היא לכיוון הילידי, שכן טד עצמו הוא מרקע ילידי כנראה קשה ביותר, מהוואי, אבל בהמשך אני קורא ספר ביקורתי מעולה שמציב את הדברים בפרספקטיבה שונה שאינה פוליטיקלי קורקט ומחזיר חלק מהאחריות למצב העגום לילידים עצמם המרחיקים  את עצמם מהמרכז החברתי והתרבותי ומהקידמה הטכנולוגית-מחקרית וכי גישות אדמיניסטרטיביות ומקצועיות שמפגינות כבוד ורגישות לכך בעצם תורמות לתקיעות שלהם בין העולמות ולהחלשת הפוטנציאל שלהם לגדול ולהשתלב. המחשבות כמובן נודדות גם אלינו, למרות הגישה הבסיסית להיות חלק מהעולם הסובב, מגמות של התבדלות והסתגרות, עלולות לחבל בהתפתחות ובצמיחה גם אצלנו:

Widdowson Frances & Albert Howard (2008):  Disrobing the Aboriginal Industry

McGill-Queen’s University Press

טד כנראה פשוט מכשף את הקליינטים שלו בכשפיו. מהרגע הראשון של הכרותנו הוא מפליא בקסמיו, לעיתים זה כמעט מעיק, אולי משהו ילדותי, כפייתי, ואז הוא פורם את הקסם, מסביר ומדריך אותי ולבסוף גם מצייד אותי בנדיבות רבה בחבלים ושאר אביזרי כישוף.

בפגישה השנייה שלנו רגע לפני ההתכנסות עם לי ופסיכולוג נוסף, הוא מגיש לי קצה חוט ומנחה אותי באופן פרדוקסלי שלא לתפוס אותו, לתת לו להחליק, ומדבר איתי על הקושי להרפות מזכרונות טראומטיים. כאשר אוחזים משני צידי החבל, כל משיכה שלו נענית במשיכה מצידי ובכך הוא מדגים כיצד התגובה של האחיזה והמשיכה הופכות לתגובות נלמדות אוטומטיות. היופי הוא השימוש האידוקטיבי שהוא עורך בפעלולים והמשמעות הטיפולית שהוא נותן לאופרציות האלה.

טד הוא מטפל מסור מתוך אידיאולוגיה פרקטית של “מה שעובד” ורואה בכך מחוייבות אתית של ממש ולכן גם בוחר בגישה קוגניטיבית-התנהגותית אבל אין ספק שיש משהו בדרך שהוא עושה את הדברים שאינה פחות מקסם של ממש.

לאחר ארוחת הערב, אנו יושבים ארבעה פסיכולוגים, וטד מנהל במיומנות רבה את פגישת הדרכה שבה מצטיירת תמונת מצב של מקצועות הטיפול בפרובינציה באופן כללי ובעיר זו בפרט, בה יש רק שני פסיכולוגים משום שרוב הטיפולים ניתנים ע”י אנשים שאינם מוסמכים. בסיום המפגש מספרים לי והפסיכולוג הנוסף על הפרידה האיטית מהמקצוע והיציאה לגימלאות. לי הולך לאיבוד ומתכנס לתוך עצמו, מגלה שהוא פחות ופחות מוכר ורלוונטי במקומות בהם טיפל. הפסיכולוג האחר נע לתוך שלב זה ביתר השלמה אבל כאשר הוא מתאר את טקסי הגריסה של תיקי המטופלים והקושי שלו למצוא מקום נכון להפקיד שקי ענק אלה המלאים בתיקי מטופלים, ניכר קושי עצום בפרידה מהסיפורים שלהם שהוטמעו בו. טד ואני מקשיבים רוב קשב למה שיהיה ללא ספק באחד הימים השלב הבא בחיים המקצועיים שלנו ואולי גם הוא שואל את עצמו איך תהיה הדרך שלו להתמודד עם האתגר.

גם כאן צריך לדעת להרפות מהתפקיד, מהאמביציה, מהתחרות, מהסטטוס ולמצוא השתקפות נוספת בקליידסקופ של הזהויות העצמיות.

הייתי שמח אם טד היה יכול לשלוף מכובעו גם הפעם איזה קסם נוסף

בשלב זה אנו עורכים עצמנו להיפרד מחברינו החדשים בעיירה שכוחת אל זו ולצאת לטיול של 10 ימים ביוקון ובאלסקה. תשומת הלב שהופנתה פנימה למקום ולאנשים החיים בו, מתוך התמכרות לשלווה ללא כיוון פונה כעת החוצה, לעולם הטבע הפראי שסובב אותנו בהרים מכוסי שלג, עצים ירוקי עד, נהרות ואגמי טורקיז.

אנחנו פונים כעת צפונה


ד .


Posted in יומן מסע | 2 Comments

יומן מסע: 31.7. איך זה יכול להיות כואב אחרי כל כך הרבה שנים

אנחנו חולקים את זמננו בין לי ובין מייקל ואשתו המצריים.

לי הוא אדם מאוד מרתק, מלא סתירות וחלקי זהות שנופצו במהלך ילדות מוטרפת רווית אלכוהול ואלימות ובעיקר חוסר יציבות של אם שאיפשר סאגה כה נוראית. הסיפור המשלים הוא של אדם המחוייב להציל ילדים ונערים מגורל דומה. מעידים עליו, כי הוא בעצמו מצניע עובדה זו, שבזמנים שונים אירח ואף אימץ לתקופות ממושכות כעשרים נערים עזובים אותם הציל מחיי שיכרות ועבריינות. הוא מחליף זהויות מול הקליינטים, מול אנשי המקצוע ומול הרשויות: לעיתים קצין מבחן, לעיתים פסיכולוג, לעיתים אדם לבן ולעיתים מבני האינדיאנים – ותמיד יש אפקט של הפתעה והתרסה מול החזק כאילו הסצינה מול אביו החורג חוזרת שוב ושוב כמו חלום מסוייט וכל פעם שהוא מציל מישהו הוא מציל מחדש את נשמתו.

אמנם ראי שבור רב פנים – דרכו אפשר להביט ולראות גם את ריבוי הזהויות שלנו: לעיתים אדם לבן, לעיתים בן מיעוט יהודי, לעיתים ישראלי, לפעמים פשוט – בן אדם.

אני יוצא עם לי לבית קפה והוא נסחף בסיפורים, הפעם על עצמו. נראה מוזר לראות את האדם הענק והחזק הזה נחנק בדמעות מספר על 7 הבעלים של אימו לאחר שעזבה את אביו שהיה אינדיאני ולכן השלטונות ניתקו אותו ממנו למרות שמידי פעם היה חוזר להתגורר אצלו עם אימו עבר שנים קשות כי כל בני זוגה היו אלכוהוליסטים ואלימים כאשר האחרון שבהם כמעט רצח אותה ואת לי ואת אחותו וממש ברגע האחרון לי ירה בו מתוך הגנה עצמית והרג אותו. הוא חושב שמי שהציל אותו באותו הרגע היה דוקא השוטר שהגיע והבין את המצב ובמקום לעצור אותו ולהכניס אותו לכלא. הוא לקח אותו למשפחתו והשאיר אותו שם עד סוף המשמרת, ובכך אמר לו באופן הכי ברור שהוא לא רוצח. ואת זה לי ידע מאותו רגע לתמיד.

כשהוא נזכר בזה הוא פורץ בבכי ופונה אלי בהשתאות איך זה יכול להיות כל כך כואב אחרי כל כך הרבה שנים. נראה שכל הדרך מנקודה זו היתה לחפש זהות, איזון והשתייכות ומתוך הכאב הזה לעזור לאחרים.

המיקום המיוחד שלו איפשר לו תמיד למצוא נקודת איזון ממנה יכל להתקרב לאנשים ולזכות באמונן שלהם. מרגש, מדהים.

איך לא נשאר רישום לכל זה? הוא נראה כמו ילד ענק ועזוב, עכשיו גם זקן וחולה.

ויחד עם זאת שובב, סקרן ושופע נתינה..

נפלאות הדרכים.

בערב נפגשנו עם מייקל וחבה המצריים והשיחה עברה למחוזות אחרים: קהיר, פוליטיקה, זהות,השתייכות. קצת הזכירו לנו את עצמנו אז בקלגרי: זוג צעיר, אמביציוזי שמתמודדים עם סביבה קרה ומנוכרת.

ועדיין מחכה להם חורף אכזרי

מקווים בשבילם שגם אצלם האהבה תנצח

ד .

Posted in יומן מסע | 1 Comment

יומן מסע: 30.7. הזלטון – המשרד לצדק מסורתי

נוסעים להזלטון לפגוש את זוג הצ’יפים, חבריו הטובים של לי. מצחיק שהם לא בבית.

סביבה מוזנחת מול סיפור של מנהיגות ואחריות שלהם כלפי השבט.

לאחר ביקור במוזיאון לי וג’יימי מספרים שחפצי פולחן ואומנות שעברו מדור לדור במשפחתם נאספו בשקית זבל, ואז ברגע של חיפזון מישהו זרק את כל אוצרות המשפחה לזבל. עכשיו אפשר לראות דברים דומים במוזיאון מודרני, ממוחשב וקר. יומיים אחר כך, נפגוש סוף סוף את וונדה, אשתו האינדיאנית הצעירה של לי, והיא תספר שאמא שלה שהתנכרה לאינדיאניות שלה עקב דיכוי העבירה לה פעם חפצים מסורתיים ומייד כולם חלו במשפחתה אז מתוך כך הם הבינו שאסור להם להעביר את המסורת בתוך המשפחה דרך החפצים האלה.

הזלטון היא עיירה זעירה ומפוזרת ובה יש בערך שני רחובות. נכנסנו לדבר במשרד לצדק מסורתי. שתי נשים חשדניות קבלו את פנינו ודברו איתנו דרך דלפק והואילו להושיב אותנו רק כאשר לי בקושי עמד על הרגליים איך שהתיישבנו הן הביאו לוח קרטון ענק עליו מודבקים תרשימי זרימה של הצדק המאחה את לי ופועלו שם כבר לא הכירו כי הוא היה קודם זמנן והן התרככו רק לאחר שהציג את עצמו כבן (למחצה) משבט סמוך והחלו לרכל על אנשי שבט שהכיר באיזור כשיצאנו ג’יימי ואילנה ספרו לנו שבדיוק החמצנו את הנשר הקרח שדאה שם מעל לנהר הסקינה ורק כשחזרנו קבלנו את הפיצוי כאשר את הדרך עברו ריצה שני גורי דובים ונעלמו באפילה של היער.

רוב הדרך סיפר לי כיצד עבד כקצין מבחן עם ילדים עזובים, עבריינים ומרדניים וכיצד נתקל בהם כאן ושם לאורך הדרך מקום בטוח, אימון והזדמנות לבנות את הזהות שלהם כחלק ממשהו ולא רק נגד משהו או מישהו וכל זאת תוך הפגנה של תקיפות ללא פחד וסמכותיות במידה הנדרשת אך בשום אופן לא בהתנשאות או עליונות נראה שדרך הסיפורים האלה לי מספר על עצמו, זהותו המורכבת כאמריקני-קנדי, נער פורק חוק ואיש חוק, אינדיאני ולבן השנים בהם היה בכמורה, בצבא ובמשטרה היו חיוניות כדי לייצב אותו למקום מיוחד ממנו יכול היה לטפל.

נראה לי שכאשר אהיה איתו לבד אשמע על כך יותר

ד.

Posted in יומן מסע | Leave a comment

תמונות

Posted in יומן מסע | Leave a comment

New Aiyansh .יומן מסע: 28.7

יוצאים לכיוון עמק הנאס שהוא האזור האוטונומי של שבט אינדיאני שהגיע לפשרה היסטורית עם השלטונות והוציא עצמו מתחום השלטון הפרובינציאלי.

בדרך נהר ואגמים בכחול טורקיז והרים עצומים מכוסים בשלג של אמצע קיץ. לי לא מפסיק לספר סיפורי טיפול ובנו ג’יימי שותק לידו במבט אינדיאני כהה. ג’יימי הוא בן הזקונים והיחידי לאם אינדיאנית אותה עדיין לא זכינו לפגוש. נער בן 20 עם רכות ותום בלתי  נתפסים.

בדרך עוברים באיזור נרחב של לבה מהתפרצות וולקנית מאוד מאוחרת הנוף בזלתי מוכר לנו היטב אלא שהסלעים עגולים ומכוסים במה שנראה כאבקה לבנה אולי ממפגש עם האגם. ההתרחשות היתה לפני 270 שנים בלבד וכפר שלם על תושביו נמחק מעל פני האדמה. אולי המחשה סלעית להרס תרבותי שהוא הרבה פחות מוחשי וניתן לתפיסה.

ממול נישאים כבר ההרים הבלתי עבירים של אלסקה. מחוז חפצנו לשלב הבא של המסע, זה שדורש הערכות שונה.

פונים לשמורה, סימני דרך ואחר כך גם דגל שלישי שנוסף לפדרלי ולפרובינציאלי מסמנים טריטוריה נבדלת.

דלות מהוגנת יותר ממה שניתן היה לצפות, בתי עץ פשוטים בצבעים רכים טבולים בהזנחה סביבתית מיעוט ג’אנק ובעיקר פשטות ריקה.

מגיעים לבניין ענק מודרני עשוי עץ  מתכת וזכוכית, הוא בניין השלטון המקומי, בתוכו רוחשת אדמינסטרציה.

נשים כהות עגולות חנוטות בלבוש עיסקי מערבי מתנדנדות על נעלי עקב, גברים זקנים כהים עם שיער לבן חמורי סבר יושבים באולם שנראה ממלכתי עטור דגלים וסמלים, ועל הקירות תלויות מסכות אופייניות ובחוץ- עמודי טוטם מפוארים.

לי כבר מתחיל לשוחח עם פקידה צעירה בעקר על השלטון העצמי הם נראים שניהם גאים מתוך רצון להפגין בפנינו את השינוי העצום. עד כה היתה התאגדות בהסתר מפחד השלטונות והכמורה, היו מתכנסים בעניניהם ומעמידים פנים שזו התכנסות דתית. כיום הם השלטון והם מנהלים את הקהילה שלהם. גילוי הלב הוא עצום מתוך איזה לחץ פנימי לדבר כדי להאמין בעצמם שמה שקרה אמנם קרה. לי טוען שהשלטון העצמי שמרכזו זהות עצמית מבוססת תרבות, מסורת וקהילה היא עניין זהותי שלוקח זמן. זה לא רק תוצאה של מאבק תחוקתי אלא של חזרה למקורות שמעצימה כל אחד מהם. עד אז השלטון  המרכזי היה מנהל אותם כאילו היו ילדים, בפטרנליות, באמצעות אנשי כמורה וחינוך ובעיקר אנשי רווחה ורפואה, כולם לבנים מהרשות לעיניני אינדיאנים. בעוד שהם חברה מטריארכלית הוליסטית ריגשית ומסורתית שאיבדה את בטחונה בעצמה ועכשיו מגלה אותו מחדש.

אני נכנס למשרד של פ’ אשה עצובת מבט העומדת בראש הרשות לעניני צדק. בתחילה נראה שקשה לה מאוד להיות איתי, ממעטת בקשר עין, אינה מראה עניין בי, ומדברת כמעט בלחש. כאשר אני מסביר שבאתי כדי ללמוד מהם משהו שכבר מיושם באופן חלקי וטכני בארץ אבל שאני מעוניין לעגן אותו בתמונה הכללית, משהו קורה במפגש. אני חושב שהיא הרגישה שלא באתי ממקום אקדמי, מקצועי, לבן מתנשא אלא ממקום שבו אני מכבד את מי שמלמד אותי ושאני מגיע ממקום של מצוקה ורצון ליישם בארץ שלנו מוכת הקונפליקט את עיקרי הגישה המאחה וכי איני גוזל מהם ידע ומנכס אותו.

זה משהו שלמדתי במפגש לא מוצלח באוניברסיטת ויקטוריה עם חוקר אינדיאני בנסיעת המחקר הקודמת.מג’וני למדתי שהמונח המתאר ניכוס ידע וניכוס מכל סוג שהוא ע”י האדם הלבן, שאף זו פעולה קולוניאליסטית הוא crimes of appropriation, מחייב רגישות רבה של החוקר שבא מבחוץ. מאותו רגע טרנספורמטיבי  השיחה שלה נעשית מאוד אישית על חייה, האפלייה המזעזעת שהיא זוכרת מצד הקהילה הלבנה, הכפייה המוסדית ובעיקר השואה התרבותית של בתי הספר הפנימייתיים אליהם נחטפו דורות של ילדים אינדיאנים כדי לעקר אותם מתרבותם. וכיצד באמצעות הטקסים והמסורות הם מתחילים רק עכשיו לחזור לעצמם. סיפרה על הדרך שלה, התמודדות טקסית של טיהור על גדות הנהר לאחר שהתאלמנה ועל ארוחות וחגיגות השבטיות שסייעו לה להתמודד עם האבדן. כאשר פוקדת אותם אלימות הם אינם רואים את הפוגע כאדם רע אלא רק את מעשיו ומאפשרים לו לקחת אחריות וללמוד כיצד עליו להתנהל כי רבים בשבט פשוט אינם יודעים איך כי גם המבנה וגם הקוד ההתנהגותי נמחצו תחת המכבש הקולוניאליסטי.

משהו מפתיע- היא טוענת שלרבים מבני השבט יש בעיות עור כנראה פסיכוסומטיות שהן תוצאה מהעברה טראומטית של אסון ההתפרצות הגעשית וזו בעצם המחשה ל העברה בינדורית של הטראומה התרבותית.

היא מציגה בפני תעודת זהות מהתקופה הקודמת שבאמצעותה היתה חייבת להזדהות ובכך היא בעצם ממחישה את השינוי הזהותי שהתחולל, אם כי לעיתים כשהיא מגיעה למקומות בהם הרגישה אפלייה עדיין קשה נפשית.

אני מרגיש במפגש איתה שהיא לוקחת מקום הנהגתי וגם טיפולי בהצמחת הקהילה . היא אומרת שהדרך שכל אחד חייב לעבור היא במפגש עם הכאב שבמקום שינציח את עצמו ביחסים פוגעניים של אלימות ואלכוהול, יעבור התמרה לכוח מיטיב ומצמיח לפרט ולקהילה. זה משא ומסע החיים לסיום מגישה לי בחגיגיות אלבום על השבט.

כאשר אנחנו יוצאים, אחת הנשים קוראת לנו ואומרת שיש כאן עובד ישראלי..אנחנו מאתרים בחור צעיר אבל הוא לא עונה לפנייתנו אליו בעברית ואז מציג עצמו כבחור מצרי שהתגלגל לעבוד במקום שכוח אל זה. ההתרגשות היא עצומה כאשר אני מזכיר את התנסות שלי במצרים והנוכחים מסביב מחזירים את את ההתרגשות כמו הד. פתאום נוצר מן מעגל טיפולי רגעי שמהדהד לנו את ההתרגשות שלנו. אשה מבוגרת לוחצת את ידי ואומרת לי שהיא מאוד נרגשת מהמעמד. אכן, מפגש בלתי צפוי, בתוך החיפוש אחר איחוי.

בדרך חזרה אני חושב על כך שהאנשים האלה חוו דורות של אלימות בהסוואה של פרקטיקות ניהוליות נאורות, דתיות, חינוכיות, סוציאליות וטיפוליות. היכן אני משתבץ בכל אלה.

המונח “אגרף בכפפה של משי” עולה בדעתי לתמצת את תחושותי

ד

Posted in יומן מסע | Leave a comment

יומן מסע: 27.7. פרק ראשון

פרקי יומן קצרים ילוו את המסע שלנו לארץ הצפונית הזאת

אתם מוזמנים לקרוא. אני אשתמש בכך בהמשך כרקע למחקר

מאז שהגענו לטאראס אין לנו קליטה סלולרית

טיסה מקרטעת בדאש-8 המוכר לנו מהטיסות לאילת לוקחת אותנו עוד ועוד צפונה מעל פסגות תלולות מכוסות קצפת של אמצע קיץ ולבסוף נחיתה בעמק בלתי צפוי בשדה תעופה מודרני, קטן ושומם. שנים עשר הנוסעים התפזרו בזריזות בתוך טנדרים שבאו לאסוף אותם, אילנה כבר שומעת סיפור חיים של אשה שיושבת ומחכה אף היא. לאנשים יש כאן צורך לספר את סיפור חייהם לזרים? מוזר מאוד יחסית לאופי הצפוני כמו שאנחנו מכירים אותו.

לי מגיע. מבוגר ממה שחשבנו, גדל גוף  לבבי וצחקן קולני מגיע עם שני הבנים שלו לאסוף אותנו -להם הוא קורא מלח ופלפל ע”פ הצבעים שלהם. מאוד ביישנים  אוספים את הציוד שלנו בטנדר ענק והוא אוסף אותנו בג’יפ שלו למלון. אחרי שעה מגיע לאסוף אותנו לטיול באי קטנטן באמצע העיירה.

עוברים מצמח לפרח לעץ ועל כל הסגולות שלהם ואגב כך מתחילים לגעת בפילוסופיה של החיים,של מקום האדם בעולם, ויחסים בין אנשים.

זהות מורכבת, אמריקאי וקנדי, לבן ואידיאני עבר כל כך הרבה תהפוכות בחייו. המון מקומות ותפקידים: פרח כמורה, איש צבא, קצין מבחן, מטפל ויעץ, מורה, אקטיביסט לזכויות אדם. בת בוגרת מרצה לפסיכולוגיה בארה”ב לסבית לוחמנית כמותו, בן בוגר שעושה חיל בתעשיית הקולנוע בלוס אנג’לס. ועוד שני בנים שגרים בבית וכיום רואה ברכה בכך שהרעיונות שלו ממשיכים לעבור כמו תורה שבע”פ למטפלים צעירים אבל אפשר לראות שכואב לו שלא מכירים בתרומה שלו לשינוי העצום שמתרחש בשבטי האינדיאנים מגיעים אליו הביתה- שמורה אינדיאינית בתוך בית דירות רגיל קצת תיפוף ושירה אינדיאנית ומתיישבים ליד פינת המחשב והוא פורש את המשנה הטיפולית שלו.

גם אני אינני טהור – פותח ואומר. האם מתכוון לכך שרצח את אביו החורג, אשתו היתה בת 9 כאשר התחילה לחזר אחריו והוא חיכה שתהיה בת 21 לשאת אותה היא לא חזרה הביתה. סיפר שהיא עדיין חוששת מהאדם הלבן, שזה למרבה ההפתעה, אנחנו, וכנראה גם הוא במידה כזאת או אחרת מדבר על ההרס התרבותי שממשיך גם היום בעיקר ע”י אנשי רפואה ורווחה ופחות על ידי אנשי כמורה אשר מעקרים את הזהות של הילידים וזורעים שנאה וניכור עצמי מתאר את מישנתו הטיפולית שאינה מפרידה בין תוקף לקרבן שניהם חייבים לקחת אחריות ולהתמודד על תרומתם היחסית והשונה למעשה הפגיעה במקרה של ילדים ובני נוער הפוגעים במשפחה או בקהילה זה פשוט משום שכך גדלו ואינם יודעים דרך אחרת וזה עניין לחינוך לא פחות מאשר לטיפול המשפחות ענקיות ומאוד מעורבות ריגשית. הוא עצמו נחשב שם לזקן-מנהיג ואף קיבל כינוי אותו אינו מסוגל להגות טוען שהצליחו להציל את מורשתם התרבותית (בע”פ אינה כתובה) ממש ברגע האחרון וזה מקור כוח הריפוי הקהילתי המאפשר התחברות מחודשת לזהות השבטית מדבר בשטף ואנחנו בתפקוד של מאזינים-תלמידים פתאום הוא מתעורר משטף הדיבור ומתנצל על כך אנחנו נפרדים וחוזרים למלון.

בדרך מתיישבים בטים הורטון (סופגניות!!) ונוצר קשר עם בחור אינדיאני שמתעניין איזו שפה אנחנו דוברים

הוא עצמו יושב ומגלף בעץ אומר שהוא אינו אומן זה פשוט יוצא מתוכו מכוח של משהו שהוא לא מבין אותו. מחפש להאחז באיזו פילוסופיה כי לעיתים מתרחשים אירועים שהוא לא מסוגל להסביר ואז מתאר מפגשים עם מלאכים ואנחנו צוחקים יחד שאולי הוא רואה גם בנו מלאכים. נראה שהבחור לא לגמרי בסדר אבל הוא עושה זאת בצורה

חביבה ומענינת – עוד דף מעניין ליומן המסע

עוד הרפתקאה לפרק היומן הראשון

עכשיו כבר 10 בלילה ואין לילה. השמש הקיצית אינה ממהרת ללכת לישון

וגם אנחנו

ד

Posted in יומן מסע | Leave a comment